חינוך

קולקטיב אימפקט – תהליך מרובה משתתפים להובלת שינוי בזירה החברתית

דוגמה ליישום הכלי לצורך התוויית תכנית אב לילדים ונוער בחולון

פסטיבל תיאטרון בובות

הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות בחולון. יולי 2016

מעת לעת מתוודעים העוסקים בניהול ציבורי למושג חדש, אשר עשוי לספק כלים ומענים טובים מבעבר לבעיות ולצרכים חברתיים מורכבים. כזה הוא 'קולקטיב אימפקט', שיתוף המרחב והסביבה. אנו בחולון התנסינו בתהליך זה לצורך התוויית תכנית אב לילדים ונוער, בשותפות 'ג'וינט אשלים' ובליווי מקצועי של חברת 'סימפלי אימפקט' ורציתי לשתף בהתנסות זו וביתרונות הכלי. אז מה זה קולקטיב אימפקט ולמה הוא טוב?

"קולקטיב אימפקט הוא תהליך מובנה, המכוון להשגת תוצאות, המיועדות לבטא פתרונה של בעיה חברתית מורכבת. השימוש בכלי זה מושתת על תקשורת פתוחה ורצופה בין כל השותפים לתהליך, בעלי העניין והמעורבים" (יואב נולן)

מתודולוגיה זו נועדה לייצר שפה ואג'נדה משותפת הפועלת להשגת תוצאות מדידות למען הילדים והנוער בעיר. כפי שמדגיש יואב הולן:

"למפגש, לשיח, לפיתוח וללמידה המשותפים יש ערך כלשהו, רק אם הם מקדמים פתרונות ושינויים אמיתיים בשטח, כלומר רק בתנאי שמאפשרים 'לפרוע את השטר' ולהשיג תוצאות". (מתוך המאמר "מדברים קולקטיב אימפקט: על תפיסה, תהליך וכלים תקשורתיים לבניית הסכמות ושותפות")

כשהחלטנו על כתיבת תכנית אב לילדים ונוער, בעיקר בשל מורכבות הנושא וריבוי הגורמים העוסקים בתחום, בחרנו בגישת 'קולקטיב אימפקט'. הבנו שאנו חייבים ליצור מהלך משתף של כל המעורבים: נותני שירות, מקבלי שירות ובעלי עניין – אשר ביחד, בשיח משתף – נגדיר מהן 'האבנים הגדולות' בפאזל – אותם נושאים מרכזיים ביותר וחשובים מכל, בהם תתמקד התכנית. יצויין כי לקחו חלק בסיעור המוחות עשרות רבות של אנשי מקצוע, נוסף על כ- 3,000 ילדים מגיל הגן ועד י"ב וכ- 1,500 משתתפים בוגרים, שהיו חלק משיתוף הציבור בהכנת תכנית האב. כל זאת הביא ליצירת תרבות שיח פורייה ודפוס תקשורת חדשני ובעל ערך.

חנוכת גן סיפור הצל של יואב צילום אלי נאמן

חנוכת גן הסיפור "הצל של יואב". צילום: אלי נאמן

בבחירתנו זו אנו פורצי דרך לא רק בעצם הכנת תכנית אב כוללנית לילדים ולנוער, אלא גם בשימוש בכלי זה, המבוסס על גישה מערכתית, בין מגזרית ומובנית, אשר כאמור מתאימה להתמודדות עם בעיות חברתיות וסביבתיות מורכבות.

וכך בתהליך מעמיק בו שאלנו את עצמנו שאלות בסיס חשובות, הגדרנו 4 אבנים מרכזיות ליצירת הפאזל  – תכנית אב לילדים ונוער. ואלו הן אבני היסוד:

למידה – ילדי חולון הם בעלי השכלה המאפשרת להם השתלבות ומעורבות חברתית מיטבית.

אורח חיים בריא ומוגן – ילדי חולון חיים בסביבת חיים בריאה ובטוחה.

התקשרות רגשית בטוחה – ילדי חולון בעלי תחושת מסוגלות עצמית גבוהה.

שייכות ומעורבות בקהילה – ילדי חולון מעורבים ומשתייכים למשפחה ולקהילה בה הם חיים.

לכל 'אבן' בפאזל נקבעה קבוצת משימה. חברי הקבוצות הם אותם אנשים, אשר שמו להם למטרה לקדם את הנושא. חלקם כלל אינם חלק מהדיסציפלינה 'הטבעית' ואינם עוסקים בחיי היום יום בנושא, וזאת על מנת לספק דווקא נקודת מבט אחרת ופחות צפויה.

כל אחת מהאבנים הללו נועדה לתמוך במימוש החזון המאגד:

"ילדים ובני נוער יממשו את הפוטנציאל האישי שלהם, יגלו מעורבות וישתלבו בחברה ובקהילה בחולון, תוך השגת עתיד בטוח ברמה האישית, המשפחתית והתעסוקתית"

הדיונים הרבים שניהלנו חייבו אותנו לבדוק לעומק ולהשיב לעצמינו על השאלות: למה אנחנו עושים דברים? למה זה חשוב לנו? מה נשיג אם נקבל את מבוקשנו? ולאור כל זאת – מהן האבנים הגדולות שעליהן המערכת העירונית צריכה לשקוד בשנים הקרובות?

יצוין כי הפיכתה של חולון ל'עיר הילדים' התבצעה במשך למעלה משני עשורים באופן הדרגתי וכנדבך על גבי נדבך. כעיר מקדמת תוצאות, התנסינו וראינו מהם המהלכים שהביאו לתוצאות טובות והתמדנו בהם.

כיום, כשאנו מביטים לאחור במידה לא מבוטלת של סיפוק, זו גם העת להתקדם הלאה.

חובתנו לשוב ולהגיע להבנה עמוקה של מה שכבר קיים בעיר מחד אך גם להבנה מעמיקה של  צרכי הילדים והנוער בעתיד ושל המטרות שלנגד עינינו. כבעבר גם עתה, אנו שואפים לאפשר, לשתף ולעודד סקרנות ויצירתיות בקרב הצעירים, ליצור פתיחות, להקשיב לרצונות הדור הצעיר ושאיפותיהם, לשתף אותם ולבנות מערכת יחסי אמון ומחויבות הדדית בין העירייה לבין הדור הצעיר.

חיזוק הקשר והתקשורת הבלתי אמצעית בין קובעי המדיניות, לבין הילדים והנוער הם ביטוי לקפיצת המדרגה הנדרשת על מנת לשמר את שכבר השגנו, תוך שדרוג והעפלה למחוזות חדשים באופן שתואם את צרכיהם של האנשים במאה ה-21.

אני מאמינה שהשימוש בתהליכים אפקטיביים, בהלימה עם תרבות ארגונית מעצימה ושיתופי פעולה בין גורמים שונים בעירייה לבין גופים ותושבים, יביאו לשינוי מבורך בחיי ילדים ונוער בעיר חולון.

ללמוד באמצעות פרוייקטים – למה ואיך זה יכול להצליח גם בישראל?

רשמים מביקור בבתי הספר "היי-טק – היי",  המיישמים לימוד באמצעות פרוייקטים

היום יותר ויותר מבינים את יתרונות שיטת הלימוד באמצעות פרוייקטים, PBL, שכן השיטה המסורתית, למרות שיש לה יש זכויות משלה, פשוט כבר לא כל כך עובדת. העולם משתנה, המידע הנגיש והזמין עצום ורב, המיומנויות הנדרשות משתנות, המורה כבר לא מקור הידע האולטימטיבי והפרעות קשב הן בעצם כבר דרך חיים.

לאחרונה ערכתי, יחד עם אנשי החינוך בחולון, ביקור מרתק ברשת בתי הספר 'היי טק היי' בלוס אנג'לס ובסן דייגו. הרשת עובדת על פי שיטת הלימוד באמצעות פרוייקטים כבר שנים לא מעטות וללא ספק יש מה ללמוד. הביקור חידד אצלי מספר תובנות בהן רציתי לשתף.

למידה כחלק מתרבות.
'למידה באמצעות פרוייקטים' היא הרבה יותר מרק למידה. מדובר בשינוי תרבותי כולל. השיטה היא חלק מתרבות שיח, מהתנהלות ומקודים התנהגותיים והצלחתה מבוססת על כבוד הדדי, הקשבה, הבנת גבולות וקבלתם. נכחנו בעבודה משותפת של ילדים על פרוייקט, במהלכה ניתן היה לחוש שעל אף שמדובר בהתנהלות חופשית לכאורה, הן מבחינת מסגרת פיזית והן מבחינת הפתיחות המחשבתית – הרי שמאוד ברור מה עושה כל אחד, מה התפקיד של התלמיד ומהו מקומו של המורה כמנחה, מה מותר ומה אסור ומהי האחריות והמחויבות של כולם, כולל של ילד צעיר, כדי להגיע למיצוי היכולת האישית והקבוצתית. ללא מוכנות תרבותית – קשה לראות כיצד השיטה תצליח.

למידה חווייתית המשלבת בין דיסיפלינות.
עתיד החינוך הוא בלמידה באמצעות הפרוייקטים. למה? כי זו הדרך לבנות ילד סקרן ששואל שאלות ואדם יצרני, אשר לומד תוך כדי עשייה, המשלבת דיסיפלינות רבות בו זמנית. אנו ראינו כיצד הילדים הצעירים לומדים פיזיקה למשל דרך הידיים, כשהם בונים בעצמם מודל משלב החקר ועד היישום. דוגמה אחרת ללימוד של היסטוריה, ספרות ושפה, עיצוב ומדע יכולנו לראות דרך הצגה שייקספירית שהעלו הילדים. התהליך היה סמסטריאלי, כחלק מכך למדו את המחזה, קיבלו תפקידים, עסקו בתלבושות ובתפאורה והציגו תוצר שהם חלק ממנו והוא חלק מעולמם. כך גם בעבודת מחקר על בעלי חיים, שמבוצעת בתוך מוזיאון המציג את עולם המים. הילדים חוקרים את הבעיה, שואלים כיצד ניתן להציל את בעלי החיים המסוימים שמצויים על סף הכחדה, מציעים קמפיין, מעצבים אותו, מובילים אותו ומתנדבים כפעילים בקמפיין. דוגמה אחרת היא הכנת ארוחה עם תפריט המבוסס על חקר נושא התזונה לעומק, עם היבטים של כימיה וביולוגיה וההשלכות על הבריאות. הארוחה הוצגה כשיאו של התהליך, בנוכחות המשפחות. מה שהופך את הלימוד לעניין קהילתי, ההורים שותפים וחשים גאווה והלימוד כמובן – משמעותי.

ייחודיות בית ספרית אך גם שיוויון הזדמנויות.
לא אחת הילדים בבתי הספר שראינו מגיעים ממשפחות קשות יום. ההשתתפות של הילדים הללו בתכנית הלימודים מקנה להם נקודת פתיחה טובה להמשך, המחפה על רקע מוחלש. כיצד זה מתאפשר? באמצעות 'צ'רטר סקול' – בית ספר ציבורי במימון חלקי פרטי של אגודות ועמותות המבקשות לקדם נושאים מסויימים. פתרון זה מאפשר ייחודיות ויציאה מהשבלונה הכלל מערכתית. שיטה זו מאפשרת לגייס מורים מעולים בתחומם לאו דווקא לפי כללי משרד החינוך. כמובן שזה דורש פיקוח וזהירות, אולם יש בכך כדי לצאת מאותה קוביה מוכרת וזהות מוחלטת בין תכני הלימוד. יש 'חומר חובה', אך הדרך ואופן הלימוד שונים לגמרי והתוספות הן רבות.

מורים חדורי מוטיבציה.
המורים בבתי הספר שראינו מתמצאים גם בתחומים אחרים מלבד התחום הספציפי 'שלהם'. הם עוברים הכשרות וסדנאות וכל אחד מביא מעצמו לתחום נוסף. במקביל ישנה רשת תמיכה ושיתוף פעולה מקצועי, אשר מסייעים למורים לתת את המירב למען הצלחת הילדים. כל הסביבה הלימודית מעודדת שיתוף ופתיחות, השיח פתוח, אין אפילו חדר מורים במתכונת המוכרת לנו, אין צלצולים והפסקות, יש עשייה ואם יש צורך גם הפוגות ומנוחה. המורה מלווה את הילד בתהליך מתמשך. כך למשל ראינו איך ילדים לומדים הנדסה מפירוק והרכבה של מכשיר יומיומי כמו מצלמה. המורה הוא מומחה בתחום. כל חלק שפורק נמדד, נרשם, מצולם ומועלה לתוכנה מתאימה במחשב, שם הוא מתועד. לאחר מכן נעשה חיבור מחדש, במחשב, ולבסוף גם ייצור מחדש על ידי מדפסת תלת מימד. חלקים פגומים או חסרים נבדקים באינטרנט, שם מחפשים הילדים מידע. והמורים נדבקים ומדביקים את הילדים בהתלהבות שלהם וממש רואים חדוות יצירה. נשמע כמעט דימיוני, אבל יש מציאות כזו, ולדעתי לא ירחק הרגע ונראה אותה ביותר ויותר מקומות. גם בארץ.

קשר הלבבות: מפגש עם יהודים וישראלים בניו יורק

מימין: ציפי בן חיים, עידו אהרוני זיגי בן חיים ואנוכי

מימין: ציפי בן חיים, עידו אהרוני זיגי בן חיים ואנוכי

לעתים, אנו בישראל חשים מאוד לבד, עם הקשיים שלנו, עם הסיכונים האובייקטיביים והחרדות הסובייקטיביות, ובשנים האחרונות, נדמה כי תחושת הבידוד הזו רק מתחזקת.

לאחרונה, במסגרת מפגש מרגש בארצות הברית, שמחתי לגלות שיש מי שחושב עלינו מעבר לים, מרגיש מחובר, מזדהה ומתעניין ואפילו מוכן לקחת חלק ולתרום.

במסגרת המאמצים לקדם מיזם חינוכי חדשני בחולון – דיגיטף, גן ילדים חדשני בסביבה דיגיטלית – נערך ערב מרגש במיוחד, בו היה לי את הכבוד לשתף את הקהילה היהודית בניו יורק בנעשה בישראל ובעיר חולון. חשתי שהצלחתי לפתוח צוהר לתפיסת עולם ולעשייה, המאמינה בדור הצעיר ומבקשת לתת כלים טובים לדור העתיד, להתפתחות אישית מוצלחת תוך בניית חברה וקהילה איכותית וערכית.

ציפי וזיגי בן חיים הם ישראלים החיים שנים ארוכות בארצות הברית. כמו ישראלים נוספים, הם הגיעו לשם בעקבות התפתחות מקצועית. זיגי בן חיים הינו אמן מוערך, אשר עבודותיו זכו בפרסים יוקרתיים והן מוצגות במוזיאונים חשובים כמו: הגוגנהיים ומוזיאון ברוקלין בניו יורק; מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב. בעקבות קשר שנוצר עמם, הציעו בני הזוג לארח בביתם בניו יורק ערב חשיפה לחולון, אליו הוזמנו עשרות משתתפים מהקהילה היהודית והישראלית בעיר.

ביקור בניו יורק - מרץ 2015

ביקור בניו יורק – מרץ 2015

לאירוע, אשר בו התארח גם עידו אהרוני, הקונסול הכללי של ישראל בארצות הברית, הגיעו אורחים רבים, שגילו עניין רב בנעשה בישראל, הביעו הזדהות עם מה שמתרחש כאן, שתו בצמא כל מידע אודות החיים העכשוויים והתעניינו לעומק בנושאים כמו החינוך בארץ, התרבות, הרעיונות והתפיסות בקרב הדור הצעיר. הופתעתי לפגוש בין האורחים צעירים רבים, שסיפרו קצת על עצמם ושאלו שאלות על חולון כעיר הילדים ומה המשמעות הנובעת מכך. הם מצידם הופתעו לשמוע על העשייה הרבה, על התפיסה שטיפוח תרבות וחשיפה לתרבות מגיל צעיר משמשת אצלנו ככלי ואמצעי לטפח את ילדי ישראל ולצייד אותם בארגז כלים, בהתנסויות ובידע, שיהפכו אותם לאנשים רחבי אופקים, צמאי ידע, בעלי יכולת שיפוט ויצירה עצמית.

כך לדוגמה תיארתי בפניהם את העשייה במוזיאון העיצוב, הסדנאות החווייתיות לכל המשפחה, הסינרגיה שאנו מטמיעים בין בתי הספר ומערכת החינוך הפורמלית לבין מוסדות התרבות ועוד.

מהשיחה שהתפתחה ניתן היה לחוש בהערכה ובעניין, ברצון להכיר יותר וללמוד: אנחנו מהם והם מאתנו. כמי שמייחסים חשיבות רבה לקיימות ולצורך להשאיר עולם טוב יותר לדורות הבאים, הם התחברו לרעיונות ולעשייה שהצגתי בפניהם: ההשקעה בילדים, החינוך לערכי סובלנות, למעורבות חברתית, חיבור לקהילה משמעותית ולמקום בו חיים.

ללא ספק היה זה ערב של התרוממות רוח ואני אסירת תודה למארחים, למשתתפים ולכל מי שנרתם וסייע.

אנחנו עוד נראה את הימים האחרים – הרהורים ב'עיר הילדים' על יום הזיכרון

מצגת זאת דורשת JavaScript.

אבא של מוני לא חזר,

מוני עצוב-מהורהר:

"אבא שלי מת לתמיד

 או רק לזמן קצר?"

על השולחן

 המשקפיים של אבא

 וגם המשקפת.

מוני נוגע בהם

 ביד מלטפת.

באלה המשקפיים

 מוני רואה את אבא

 בתוך ענן בשמיים,

מנפנף לו שלום

 קורץ בעין.

לפעמים מוני מחפש בשמיים

 יד מנפנפת,

מחפש במשקפת

 ושואל בקול מהורהר:

 "אבא שלי מת לתמיד

 או רק לזמן קצר?"

"לפעמים מוֹני" מאת יקירת העיר חולון המשוררת שלומית כהן אסיף

***

שבוע קשה הוא השבוע הזה שמתחיל ביום השואה, עובר דרך ימי הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה ומסתיים בפרץ של שמחה, מעט לא טבעי, בחגיגות העצמאות.

כל מי שגדל וחי בארץ הזאת מתכנס בימים אלה קצת אל תוך עצמו ואל תוך זיכרונותיו. גם אני, שנולדתי בשנה של מלחמה, מלחמת סיני, שבה ומהרהרת באלה שאינם, בחיים שנגדעו באיבם, תחילה במעגל המשפחתי, ואחר כך במעגל החברתי הקרוב ואחר כך זה הרחוק יותר, של המכרים והבנים של חברים. ומשם כבר נשאבים אל הסיפורים על מי שהיכרנו דרך הטלויזיה או העיתון, רק אחרי שהלכו מאיתנו והיגון עוטף וחודר והמחשבות מציפות על שהיה, על שיהיה, על מי שנדמה שנשכח ובעצם לא יכול להישכח…

במין מנגנון הישרדותי הכרחי הפך גם הקיץ האחרון למשהו שממרכז התודעה, שאך היתה המציאות שלנו, עובר למשהו העומד ברקע, כואב, מטריד, מתסכל. שלושה מבני העיר חולון נפלו ב'צוק איתן' וביום הזיכרון הזה משפחותיהם של בניה רובל, צפריר בר-אור וגל בסון היו, למגינת לבנו, לחלק ממשפחה שאיש אינו רוצה  להיות חלק ממנה – משפחת השכול.

כמי שכל השנה עוסקת ב'עיר הילדים' וכבר למעלה משני עשורים משתדלת ליצור עולם טוב יותר לילדים, לתת להם את המזון הרוחני והתשתית התרבותית והחינוכית שתאפשר להם לצמוח ולפרוח, מהדהדות בראשי ביום הזה מילות השיר: "והחשבון שאין לו סוף – חייב לחלוף, חייב לחלוף". מה אנו, בני האדם באשר הם, צריכים יותר מהשקט, מהשלווה, משמחת היצירה והעשייה?!

אנו כולנו, ואני מאמינה שגם שכנינו/אויבינו, ובמיוחד ההורים שבקרבנו, מה אנו רוצים יותר מלראות לראות את ילדינו ונכדינו – גדלים, מצליחים, מאושרים?!, מה יותר טבעי מזה?!

תמיד האמנתי שזה אפשרי, שהשלום חייב להגיע…

וכך אני נעה בימים הללו בין היגון והייאוש והתסכול שמא לא נזכה לראות את האור בקצה המנהרה, לאמונה החזקה והבסיסית הזו שאי אפשר לוותר על התקווה, שאסור להפסיק להאמין ולעשות, אולי פשוט כי אין ברירה. נמשיך ונשקיע בילדים, נראה להם ונלמד אותם מהו עולם של חשיבה, סקרנות, יצירה אנושית מעוררת הערכה והערצה, נאפשר להם להיות אנשים טובים יותר, נשתדל לעשות את החלק הקטן שלנו במעשה הגדול ונמשיך לקוות ש"אנחנו עוד נראה את הימים האחרים", שבוא יבואו.

טוב על פני הרע, אור על פני החושך

ני הנוער של חולון בטקס ליד האנדרטה 'ששה מיליון אורות', יצירתה של הפסלת רחל כספי

בני הנוער של חולון בטקס ליד האנדרטה 'ששה מיליון אורות', יצירתה של הפסלת רחל כספי

אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה בחולון נפתחו בטקס מרגש שערכו בני הנוער באנדרטת "ששה מיליון אורות", בהדלקת לפיד הזיכרון. לאחר מכן, באולם מלא מפה לפה בניצולי שואה, בני דור שני ושלישי, חיילים, בני נוער ותושבים רבים, התקיים הטקס העירוני לציון יום השואה והגבורה.

בנוסף, יותר מ-30 בתים פרטיים, כמו גם "בית להיות" –להנצחת תודעת השואה ולקחיה ובמספר מוסדות קהילתיים נוספים בעיר, נערכו ערבי "זיכרון בסלון", במהלכם נפגשו בני כל הגילאים, ובכלל זה אנשים צעירים ובני נוער, עם  ניצולי שואה או בני הדור השני, שסיפרו למשתתפים את סיפורם וקיימו שיח-בין דורי לצד פעילות תרבותית-אמנותית משותפת.

יום הזיכרון הוא יום משמעותי ולא קל עבור רבים מאיתנו, זהו יום בו מתערבבים זה בזה סיפורים משפחתיים ולאומיים, כמו גם עצב ויגון עם שמחת התקומה והחיים בארץ.

רציתי לשתף בדברים שנשאתי בטקס אל מול האנדרטה , ומכוונים במיוחד אל הדור הצעיר:

כמדי שנה, בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, נקבצים אנו כאן עמכם, בני הנוער של חולון, ויחדיו מדליקים אש בשש אבוקות האנדרטה, יצירתה של הפסלת רחל כספי, האנדרטה המסמלת ששה מיליון אורות, שכבו לעד.

השנה הנושא המרכזי של יום הזיכרון לשואה ולגבורה הינו: כאב השחרור והחזרה לחיים: 70 שנה לסיום המלחמה.

לאורך כל שנותיה של מדינת ישראל ועוד קודם לכן, ניצולי שואה רבים השתתפו, איש-איש בדרכו, בבניית עולם טוב יותר למען עצמם, למען ילדיהם ולמען הדורות הבאים שלא ידעו את מוראות השואה. כפי שאמרה אחת הניצולות אשר איבדה בגטו לודז' ובאושוויץ עשרות מבני משפחתה: "אם ישבו לשולחן הסדר בביתי יותר מ-20 איש, דור שני ושלישי, אני את שלי עשיתי".

בטקס עם ניצולות השואה תושבות חולון ויקירות העיר בת שבע דגן ומלכה רוזנטל

בטקס עם ניצולות השואה תושבות חולון ויקירות העיר בת שבע דגן ומלכה רוזנטל

אנו בחולון חשים חובה וזכות לנצור בליבנו את הנספים, לזכור ולהזכיר את שנעשה להם ולעמנו ולחלוק כבוד לניצולים החיים עימנו ובחרו בחיים, ביצירה, בעשייה, בבניית משפחה ובתרומה לבניית החברה הישראלית והמדינה.

במוסדות החינוך, ב'בית להיות' וכמובן בטקסי הזיכרון והפעילויות המתקיימות היום ומחר, אנו מבקשים להעביר אליכם, בני הדור הצעיר את המסר: זוכרים את שהיה, מכירים את ההיסטוריה ולומדים ממנה.

על כל אחד מאיתנו להבין, ללמוד ולהפנים את לקחי השואה הנוראית מכל שידעה האנושות ולבנות חברה אחרת, אנושית, טובה יותר, הומניסטית ונאורה, המכבדת כל אדם באשר הוא ומגלה חמלה כלפי הזר, החלש והנזקק.

תודתי לכל אחד ולכל אחת מכם על השתתפותכם כאן הערב ואני שולחת בשמכם את ברכתי לניצולי השואה החיים עימנו: הנכם תמיד בלבנו.

אני מודה לכולכם ומברכת אתכם כי תדעו תמיד לבחור בטוב על פני הרע, באור על פני החושך.

תכנית אב לילדים ונוער מבית היוצר של עיר הילדים

החדשנות בחולון נמשכת ומה טבעי יותר מליישמה בתחום המזוהה ביותר עם חולון בעשרים השנים האחרונות, הלוא הוא תחום הילדים והנוער.

DSC_0264

בראשית חודש יולי, בטרם היינו כולנו תחת השפעתו של מבצע "צוק איתן", זכיתי לחוות חוויה יוצאת דופן, עת לקחתי חלק בכינוס נרחב ראשון של 'תוכנית האב לילדים ונוער של חולון', אותו ארגנו אגף הרווחה, מינהל החינוך, רשת קהילה ופנאי והאגף לתכנון אסטרטגי.

אף שאני משתתפת במפגשי עבודה לא מעטים, היה מרגש לראות התכנסות שכזו, בה לוקחים חלק כ- 150 אנשי מקצוע ומומחים מגופים רבים: עירייה, חברות עירוניות, משרדי ממשלה, עמותות וכל מי שעוסק בתחום, וכולם מעמידים במרכז את הילדים כמטרה, ולא את צרכי הארגון ממנו הם מגיעים. מפגש זה היווה את "הסנונית הראשונה" במהלך רחב ועמוק, שאנו צופים כי ייצר שינוי חיובי משמעותי ואסביר מדוע.

גן ניצנים 1

כידוע בשני העשורים האחרונים ביססה עצמה חולון בתודעה הציבורית כ"עיר הילדים". ייחודה של חולון והתמחותה בתחום זה לאורך זמן רב, מקנים לה יתרונות. הם משפרים את איכות חיי התושבים, את דימוייה בעיניהם ובעיני אחרים, מהווים גורם במערכת השיקולים של משפחות צעירות בבחירת עיר לגדל בה את ילדיהם, יוצרים דינמיקה של עשייה והשפעה חיובית גם על תחומי עשייה אחרים ועוד. אולם במקביל לכך, דימוי זה הינו גם בסיס למרחב גדל והולך של ציפיות ודרישות, אשר לא תמיד יכולים או צריכים לבוא לידי מימוש. בנושא זה, כמו שקורה לא אחת, המציאות אותה יצרנו מתפתחת ומשתנה ומעלה שאלות ומחשבות חדשות: לאן ממשיכים, את מה מתגברים, מה משנים, במה משקיעים יותר ובמה אולי פחות ועוד.

יתרונה של תכנית אב שהיא לא מטפלת בנושא ספציפי, אלא רואה את הילד על כל היבטיו ולוקחת על עצמה לטפל בכל קבוצות הגיל: מלידה ועד 18, תוך התייחסות למגוון תחומים כמו: בריאות וספורט; חינוך בלתי פורמאלי: קהילה, פנאי ותרבות; ילדים ונוער בסיכון; עולים מאתיופיה ומחבר העמים; סביבה פיזית ונגישות; העולם הדיגיטלי והשלכותיו; צרכים מיוחדים; אוכלוסייה דתית, הורים ומשפחה ועוד.

תכנית מקיפה שכזו, המתווה יעדים ותוכניות לביצוע, תאפשר לנו להעצים ולהסדיר את העשייה הקיימת בעיר למען ילדים ובני נוער. התכנית תהווה נדבך נוסף במימוש חזונה של חולון כעיר הילדים. תהליך הכנתה, עצם קיומה והוצאתה מהכוח אל הפועל ימנפו את העשייה העירונית בתחום זה.

לשמחתי חברו אלינו למהלך אנשי 'ג'וינט אשלים', המתמחים בפיתוח תכניות ושירותים למען ילדים, נוער וצעירים במצבי סיכון.

מה אם כן מטרותיה של התכנית?

  • למנף את העשייה העירונית הענפה בתחום זה וליצור עליית מדרגה בתחום.
  • ליצור תכנית בת קיימא שאינה תלויה בממלא תפקיד.
  • ליצור פריצה של התבנית הארגונית בהתנהלות בתחום שבירת מערכות וארגונים.
  • לספק ראייה כוללת ומתכללת הרואה את הילד על כל רבדיו.
  • לאפשר לתושבי העיר ילדים והורים להתחבר לעיר בכלל ולתכנית בפרט.
  • ליצור תהליך חינוכי המעודד תושבים פרו-אקטיביים.
  • לרתום את הנהלת העיר, מנהליה והחברות העירוניות לעשייה העירונית הנרחבת בתחום הילדים והנוער תוך ראיית ה'שטח' והנעשה בו.

קיץ 2016 הוא המועד המתוכנן לסיום כתיבת התכנית. עד אז עתידים להתרחש מהלכים רבים, אודותיהם אשתדל להמשיך ולעדכן.

תנו לגדול בשקט

צילומים: טל קרישנבאום

צילומים: טל קירשנבאום

עכשיו שקט. הכריזו על חזרה לשגרה, אני בטוחה שרבים שואלים את עצמם: זה אמיתי?, כמה זמן זה יימשך?

בראשית חודש יולי, שנראה עכשיו כמו לפני נצח, ערכנו כנס ייחודי, ראשון מסוגו בהשתתפות אנשי מקצוע ממגוון תחומים וארגונים. הנושא היה: הכנת תכנית אב לילדים ונוער בחולון. הרעיון הוא למנף את העשייה הענפה והמגוונת המתרחשת בחולון כבר למעלה משני עשורים לכדי תכנית מובנית שתאפשר ל"עיר הילדים" לעלות מדרגה.

ימים ספורים לאחר אותו כנס (אשר עליו ועל התהליך בכללו אפרט בפוסט נפרד) פרץ מבצע 'צוק איתן'. בבת אחת דחק המצב את העיסוקים האחרים. ואני, שבמהלך עבודתי היומיומית עוסקת ללא הרף ברעיונות ובמחשבות על הילדים ועל מה שאנו יכולים לעשות למענם כדי להפוך את ילדותם למרתקת, מעשירה, מעצימה יותר, חשתי בעוצמה רבה עד כמה לא פשוט להיות ילד בישראל.

במהלך המבצע עלו בי זיכרונות מילדותי שלי, בישוב בשרון, על גבול קלקיליה בימי מלחמת ששת הימים כשחפרנו שוחה בחצר והתחבאנו בתוכה בשעות לילה. מסביבנו ראינו פצצות ואורות מרצדים ונדמה היה שתיכף נופל עלינו משהו. זכורים לי היטב הפחד ותחושת הסכנה המוחשית. זיכרון הילדות הזה מלווה אותי וחוזר אלי בימים אלה. אני חושבת על ילדים, שחיים תחת פחד מתמיד בדרום הארץ וגם על הקטנטנים כאן במרכז, תינוקות בני חודשים ספורים, שנה, שנתיים ושלוש, בגיל של נכדי, אשר נתלשים ממיטותיהם או ממשחקיהם ומובלים על ידי הוריהם אל הממ"ד או המקלט או חדר המדרגות 'הכי מוגן שיש'.

אני חושבת על ההתלבטויות הקטנות לכאורה המלוות אימהות ואבות צעירים – לצאת מהבית? לסכן את הילד? לתת לו לישון אתי? להשאיר בעגלה ולשבש את מה שכבר למד והפנים? ואם לא אשמע את האזעקה?

ואני שואלת את עצמי איך כל זה ישפיע על הילדים הללו? אני משוכנעת שמשהו מכל זה משאיר חותם. ומצד שני הרי כוח החיים חזק כל כך וחוויות חיוביות – סופן שידחיקו מהזיכרון את רגעי האימה, אני מקווה.

כדי לסייע ולו במעט לילדי חולון ולהוריהם, נערכנו בזריזות להפעלות יומיומיות בשני מרכזים בעיר: במדיטק ובתיאטרון חולון. מסתבר שהצורך עצום, אנשים פשוט השתוקקו לצאת מהבית, ליהנות משעה של פעילות, להיות עם אנשים אחרים, במקום שהוא יחסית עוטף ובטוח. כל מוסדות התרבות שלנו פעלו במהלך המבצע וכמובן גם כעת וכדאי באמת למי שטרם ביקר לבוא, בזמן שנותר מהחופש הגדול, וליהנות ממה שיש לחולון להציע: במוזיאון הילדים, במרכז תיאטרון בובות, במוזיאון הקומיקס, במדיטק, הסינמטק והספריות, במוזיאון העיצוב ועכשיו גם אפשר לחזור ולצאת החוצה אל גני הסיפור. בימים אלה נפתח להרצה גם מרכז ייחודי להורים ולפעוטות – טיפ טף. המקום מוכוון כל כולו אל הגיל הכי צעיר, מלידה ועד שלוש. השקענו במיטב העיצוב, חשבנו על כל פרט וגם עולם התוכן החינוכי מעשיר במיוחד.

כל המקומות הללו נועדו באמת להפוך את הילדות של ילדי חולון וישראל למשהו טוב יותר, מעניין, איכותי ומהנה.

מי ייתן ובאמת יתנו לילדים לגדול בשקט.