תרבות ישראלית

חזון דיגיטלי בחולון

מעל שני עשורים שהעיר חולון והעירייה מתנהלות לאורו של חזון, המתווה את המדיניות לטווח הארוך, הבינוני והקצר. החזון, אשר רוענן בשנים האחרונות במסגרת תהליך שיתוף ציבור מעמיק ורחב, נפרט למספר תחומים, שכל אחד מהם עוסק בהיבט אחר של החיים בעיר כמו: קהילה ורווחה, סביבה וחזות עירונית, חינוך, תעשיה ועסקים, תרבות ופנאי וכמובן – 'חולון-עיר הילדים', קו ייחודי לחולון, אשר למעשה בא לידי ביטוי בכל אחד מהתחומים.

פרק מיוחד בחזון העיר, מוקדש לחזון העיריה ובו נכתב בין היתר: "העירייה מעודדת יוזמה וחדשנות, מתנהלת על פי עקרונות הניהול הרב תחומי ומעודדת שיתופי פעולה, קבלת החלטות מבוססת ידע ושימוש באמצעים טכנולוגיים". מתוך הצהרת הכוונות הברורה הזו צריך להיגזר גם חזון דיגיטלי, שהינו הכרחי ונדרש בתקופה בה ההתפתחות הטכנולוגית משפיעה באופן מכריע הן על המציאות והן על עיצוב התודעה, ברמה הפרטית והציבורית.

על הטכנולוגיה כמשפיעה על המציאות מדברים כבר שנים רבות אולם בעידן הדיגיטלי, המכונה לעתים 'המהפיכה התעשייתית הרביעית', אנו עדים לשינויים מהירים במיוחד, המחייבים התעדכנות והתאמה של האסטרטגיה העירונית לאפשרויות החדשות הנפתחות בפנינו.

עלינו להביט על העשייה שלנו כמובילי מדיניות, מתוך נקודת המבט של הלקוחות שלנו, להם אנו צריכים לספק לא רק שירות אלא חוויית לקוח. בהקשר זה חזון דיגיטלי הוא כבר חלק מהמציאות שבה אנו חיים וגם הנכסים האסטרטגיים שצברנו במהלך השנים, צריכים להשתלב במציאות זו.

'עיר הילדים' על כל האפשרויות הגלומות בה, עם 'ספינות הדגל' המזוהות עימה צריכה לצעוד את הצעד הנוסף אל המהפיכה הדיגיטלית.

את התהליך אנו צריכים לעבור מתוך גישת ה'קולקטיב אימפקט', אשר אנו מטמיעים השנה ובמסגרתה אנו שבים ושואלים את עצמינו שורה של שאלות יסוד: למה בחרנו בנכסים אלה? לאן אנו שואפים להגיע? באיזה אופן אנו מצפים להשפיע על קהל הלקוחות שלנו? מה התוצר הרצוי לנו?

אין לי ספק שבאמצעות חזון דיגיטלי ואסטרטגיה נכונה הנגזרת ממנו – נוכל למצות ולמקסם את הערך של הנכסים הללו. כך למשל כשאנו מתבוננים בנכסים הייחודיים המזוהים עם העיר כמו מוזיאון הילדים, המדיטק, מוזיאון העיצוב, גני הסיפור, אתרי המורשת ואחרים – אנו צריכים לבחון כיצד תושבי העיר בכלל והילדים הגדלים בה בפרט – נהנים מהערך המוסף הגלום בנכסים אלה? כיצד ילדי עיר הילדים מתפתחים ומועצמים, הופכים למשתמשים חכמים, סקרניים ובעלי מיומנויות רכישת ידע מחד ובעלי ערכים מאידך? כיצד הילדים של היום גדלים להיות האזרחים של המחר – מודעים לסביבתם? מעורבים? נאורים? נצטרך כמובן גם להכשיר את סוכני השינוי, הלוא הם העובדים בעירייה ובחברות הבת העירוניות, שהינן הזרוע המבצעת של העירייה, ולהפוך ראשית אותם לבעלי כישורים דיגיטליים, שאחר כך יוכלו להקרין ולהשפיע גם על הצרכנים/הלקוחות/התושבים.

עלינו להבין את התוצר הרצוי, לעבוד מתוך שיתוף פעולה והתכנסות סביב מטרות משותפות, כשכל גורם מתמקד בתחום המומחיות שלו ובשילוב כוחות מעצים. החזון הדיגיטלי הוא הזדמנות חשובה לביצוע קפיצת מדרגה חשובה.

אנחנו עוד נראה את הימים האחרים – הרהורים ב'עיר הילדים' על יום הזיכרון

מצגת זאת דורשת JavaScript.

אבא של מוני לא חזר,

מוני עצוב-מהורהר:

"אבא שלי מת לתמיד

 או רק לזמן קצר?"

על השולחן

 המשקפיים של אבא

 וגם המשקפת.

מוני נוגע בהם

 ביד מלטפת.

באלה המשקפיים

 מוני רואה את אבא

 בתוך ענן בשמיים,

מנפנף לו שלום

 קורץ בעין.

לפעמים מוני מחפש בשמיים

 יד מנפנפת,

מחפש במשקפת

 ושואל בקול מהורהר:

 "אבא שלי מת לתמיד

 או רק לזמן קצר?"

"לפעמים מוֹני" מאת יקירת העיר חולון המשוררת שלומית כהן אסיף

***

שבוע קשה הוא השבוע הזה שמתחיל ביום השואה, עובר דרך ימי הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה ומסתיים בפרץ של שמחה, מעט לא טבעי, בחגיגות העצמאות.

כל מי שגדל וחי בארץ הזאת מתכנס בימים אלה קצת אל תוך עצמו ואל תוך זיכרונותיו. גם אני, שנולדתי בשנה של מלחמה, מלחמת סיני, שבה ומהרהרת באלה שאינם, בחיים שנגדעו באיבם, תחילה במעגל המשפחתי, ואחר כך במעגל החברתי הקרוב ואחר כך זה הרחוק יותר, של המכרים והבנים של חברים. ומשם כבר נשאבים אל הסיפורים על מי שהיכרנו דרך הטלויזיה או העיתון, רק אחרי שהלכו מאיתנו והיגון עוטף וחודר והמחשבות מציפות על שהיה, על שיהיה, על מי שנדמה שנשכח ובעצם לא יכול להישכח…

במין מנגנון הישרדותי הכרחי הפך גם הקיץ האחרון למשהו שממרכז התודעה, שאך היתה המציאות שלנו, עובר למשהו העומד ברקע, כואב, מטריד, מתסכל. שלושה מבני העיר חולון נפלו ב'צוק איתן' וביום הזיכרון הזה משפחותיהם של בניה רובל, צפריר בר-אור וגל בסון היו, למגינת לבנו, לחלק ממשפחה שאיש אינו רוצה  להיות חלק ממנה – משפחת השכול.

כמי שכל השנה עוסקת ב'עיר הילדים' וכבר למעלה משני עשורים משתדלת ליצור עולם טוב יותר לילדים, לתת להם את המזון הרוחני והתשתית התרבותית והחינוכית שתאפשר להם לצמוח ולפרוח, מהדהדות בראשי ביום הזה מילות השיר: "והחשבון שאין לו סוף – חייב לחלוף, חייב לחלוף". מה אנו, בני האדם באשר הם, צריכים יותר מהשקט, מהשלווה, משמחת היצירה והעשייה?!

אנו כולנו, ואני מאמינה שגם שכנינו/אויבינו, ובמיוחד ההורים שבקרבנו, מה אנו רוצים יותר מלראות לראות את ילדינו ונכדינו – גדלים, מצליחים, מאושרים?!, מה יותר טבעי מזה?!

תמיד האמנתי שזה אפשרי, שהשלום חייב להגיע…

וכך אני נעה בימים הללו בין היגון והייאוש והתסכול שמא לא נזכה לראות את האור בקצה המנהרה, לאמונה החזקה והבסיסית הזו שאי אפשר לוותר על התקווה, שאסור להפסיק להאמין ולעשות, אולי פשוט כי אין ברירה. נמשיך ונשקיע בילדים, נראה להם ונלמד אותם מהו עולם של חשיבה, סקרנות, יצירה אנושית מעוררת הערכה והערצה, נאפשר להם להיות אנשים טובים יותר, נשתדל לעשות את החלק הקטן שלנו במעשה הגדול ונמשיך לקוות ש"אנחנו עוד נראה את הימים האחרים", שבוא יבואו.

'ביקור הצעצועים' – צעצועים ומשחקי ילדות במבט נוסטלגי ועכשווי

"תנו לילדכם את מלא ההזדמנות להתפתח, כדי שיחד אתכם יוכל לחיות חיים מלאים וטובים יותר. תנו לעצמכם את ההזדמנות להשקיע בילדכם וליהנות ממנו" … (פרופ' פנינה קליין)

תערוכה חדשה היא תמיד מסע: בין גלריות ואוספים נידחים, בסדנאות ובבתי מלאכה, בין שבילי הארץ: בערים, בקיבוצים, בצפון ובדרום, בעולמות של דימיון ויצירה של אמנים ואמניות, ההופכים חלומות לממש. הפעם, אולי יותר מבעבר, זהו גם מסע אל עצמי: אל זיכרונות, שנדמה כי נשכחו זה מכבר, אל רגעי ילדות וקסם, שחלפו לבלי שוב. פתאום שוב הנני שם, ילדה צעירה במושבה, בידיה 'חמש אבנים', מקל מחודד של 'דודס', דומינו מעץ ובובות שנתפרו בבית. ואני מתחברת ומחברת בין עבר והווה, בין אישי ותקופתי ומחפשת את שהיה ואיננו, אך גם את שלובש צורה חדשה וצבע רענן, והוא כאן ועכשיו, קסום וקוסם לילדי ההווה ממש כמו לנו, שנושאים את המראות, התחושות והריחות בלבנו.

שמרו את היום

התערוכה "ביקור הצעצועים" אשר זכיתי לאצור, הינה תולדה של כמיהה אישית שלי וגעגוע אל צעצועים ומשחקי הילדות של בני דורי, עם האמצעים הפשוטים, החומרים שנאספו מ'מה שיש', ייצור ומיחזור בידי אנשים מוכשרים 'בעלי ידיים טובות' ושימוש חוזר שנעשה באופן טבעי ומבלי שקראנו לכך בשם רשמי. כאלה היו עגלות וריקשות, אשר נבנו מארגזי תפוזים שנמצאו בסמוך לפרדס, סוס עץ מאולתר ממקל מטאטא וראשו עשוי במלאכת יד, וגם צעצועים ומשחקים דידקטיים, שאמי הגננת רכשה אך גם בנתה בעצמה לילדים בגן שלה ולבנותיה. קוביות גדולות וחלולות, פאזלים צבעוניים, רביעיות קלפים עם צילומי אתרים בארץ ופרחי ישראל, כלי נגינה למיניהם בגרסאות מוקטנות, מטבח כמעט 'אמיתי', אשר נבנה על בסיס כיריים ישנים, פתיליות שנשכחו וסירים, שסיימו את תפקידם. בזכות אותם אמצעים פשוטים בראנו לנו עולם שלם, שיחקנו, מלאנו תפקידים, קיימנו מערכות יחסים, שיתפנו, התפתחנו והתנסינו בעולם קטן, שהיה עבורנו ההכנה לעולם הממשי, שעוד מחכה לנו, כפי שאמרה  מריה מונטסורי: "משחק הוא הדרך של הילדים ללמוד את מה שלא ניתן ללמד אותם".

אך טבעי כי בחולון "עיר הילדים" תינתן במה לעולם הצעצועים והמשחקים, זה של פעם וזה של עכשיו. המסע שערכתי ברחבי הארץ לקראת התערוכה גילה לי עד כמה לא נס ולא ינוס ליחו של הצעצוע וכל עוד יש דורות חדשים של ילדים, יימצאו אותם פריטים שובי לב, אשר יאפשרו לקטנים ולגדולים ללמוד בדרך בלתי אמצעית על עצמם, על העולם שסביבם, על אושר החיפוש, החוויה והשיתוף בעולם שלם ועצום, הנברא לפעמים סביב פריט קטן אחד, במשחק אישי או בקבוצת ילדים נלהבת. די לראות כיצד גם כיום כשעיניהם וחוטמם של הקטנטנים תקועים היטב בתוך המסכים, ולכאורה שכחו את סביבתם, מגיע הרגע בו אין עוד טעם במשחק לבד ונמצאות אינספור דרכים יצירתיות לחלוק בחוויות, אם במשחקי רשת, אם במשחק משותף או במקביל, אם זה בשיתוף בחוויות, כן גם אלה הנחוות באופן וירטואלי… ובעיקר ברצון הבסיסי לחלוק בתחושות, לספר על ההישגים וגם לחלק 'טיפים' לחברים: איך מתקדמים, מה השיטות הטובות לנצח ועוד. כי מה היא הצלחה אם לא נוכל לחלוק אותה עם חברינו!

אין ספק שנופי ילדותנו בשנותיה הראשונות של המדינה ואפילו לפני עשרים שנה אינם דומים לנוף ילדותם של הילדים כיום, אך צרכי האדם, הגדול והקטן, לא השתנו כמו שלעתים נדמה, והצעצועים והמשחקים, גם אם יפשטו צורה וילבשו אחרת, עדיין הינם בבחינת מפתח אל עולם של דימיון, חושים, התנסויות חברתיות, שיתוף פעולה, תנועה, אתגר, סבלנות, משא ומתן, הישגיות ועוד.

על כל אלה ועוד לא ניתן לוותר כנראה, ולנו שחווינו ילדות מסוג אחד כילדים, ובמידה מסויימת שוב כהורים, יש הזדמנות נדירה להביט על כל זה במבט קצת אחר, מנוסה, סקרני ובעיקר חווייתי ומלא הנאה, הפעם עם בני הדור הבא, הנכדים. אז קדימה שלוש ארבע ו…מי ראשון?

למידע נוסף אודות התערוכה – לחצו כאן.

לכל איש יש שם – מהרהורי הימים האלה

מארז מקושט לחיילים שהוכן בעיריית חולון

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ וְנָתַן לוֹ הָאָרִיג,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ הֶהָרִים וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חֲטָאָיו וְנָתְנָה לוֹ כְּמִיהָתוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לו שׂונְאָיו וְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חַגָּיו וְנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה וְנָתַן לוֹ עִוְרוֹנוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ.

ברדיו חוה אלברשטיין, הזמרת האהובה עלי בשירה המצמרר של המשוררת זלדה. החדשות מכות בנו, רגע נדמה שהדברים נרגעים ופתאום לגמרי לא. אני בדרכי לעירייה, לעוד יום של מה שקרוי 'שגרה' והינו יום קשה נוסף, לגמרי לא שגרתי.

'לכל איש יש שם'… מתנגן ברדיו… ושמותיהם של שלושת הנופלים מחולון מהדהדים בראשי: בניה רובל… בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע, מגיבורי דוד המלך, אשר סייע לדוד בהשלטת סדר ויציבות בממלכה ושר הצבא של שלמה המלך…

צפריר בר אור… רוח בוקר, המביאה עמה תקווה ליום חדש ויפה…

גל בסון… גל של ים, הבא והולך ומבטא את כוחו של הטבע, המשכיות, נצחיות…

אינספור מחשבות מחרידות את מנוחתי, ביום ובלילה, והרצון הטבעי הוא להתכנס, לבכות. עיני הנופלים מביטות בנו, אנו מביטים באהוביהם ואוהביהם, שנותרו עם החלל ומבינים כי חייהם לא ישובו לעולם להיות כשהיו. אני אמא וכבר סבתא וכאב האימהות חודר ומזעזע כל אמא ונוגע בכולנו. כל אחת חושבת על הילד הקטן שלה, הרך הנולד, שטופח וגדל והיה לפרח, ובמקום להתבשם מיופיו ומריחו, אימהות מלוות את פרי בטנן אלי קבר. איך אפשר להתעשת ולגייס כוחות? הרי זה פשוט בלתי נסבל!

ואין ברירה, נושכים שפתיים ומנסים לשקוע בעבודה, כזו הנוגעת גם למצב וכזו המתייחסת אל הימים שאחרי, כשכולנו נרים ראש וניקח אוויר ונחזור אל תנופת הפעילות ואל חדוות היצירה והעשייה, המאפיינת אותנו. כן, אני אומרת לעצמי ומנסה להתנחם במילותיו של שיר אחר: "עוד נדע ימים טובים מאלה!".

ובינתיים? בינתיים עושים מה שאפשר, משתדלים להיות כאן אחד בשביל השני. מקור חיזוק וגאווה היו בימים האחרונים אנשי מינהל החינוך שלנו והמון מתנדבים מכל הגילאים שאספו וארגנו חבילות, מכתבים, עוגות וממתקים וחיממו את הלב לחיילים בחזית ובבתי החולים.

גם אמני פסטיבל 'אשה', שיצאו להפיג את הקושי ולהופיע בפני תושבים בדרום –הינם סוג כזה של נחמה. מרגשת במיוחד היא התגייסותן של נשים, אימהות מחולון, אשר עוזרות לאימהות אחרות במסגרת 'אם לאם בקהילה' ונרתמות לסייע כעת לאימהות לחיילים ולנשים שבני זוגן גויסו ב'צו שמונה' ומתמודדות באומץ בחזית הבית והמשפחה.

כמאמר השיר:

יחד – כל הדרך, 

יחד – לא אחרת, 

יד ביד נושיט לטוב 

שעוד יבוא, בוא יבוא.

'טיפּ' לטף – שם זמני

מרכז למידה ובילוי חדש לפעוטות עד גיל שלוש והוריהם ייפתח בקרוב בחולון – עיר הילדים

לא כל כך מזמן, כשאני וחברותי גידלנו את ילדינו, היינו אנו, האימהות הצעירות 'יורדות למטה', אל חצר הבניין או אל הגינה הציבורית ומוצאות שם זו את זו, משוחחות, מתייעצות, חולקות בקשיים ונעזרות אחת בשנייה. היה לנו גם את ספר ההדרכה המיתולוגי של ד"ר ספוק. בנוסף, המשפחה המורחבת, האימהות, הסבתות והדודות היו גם הן מקור לא אכזב לידע ולתמיכה.

כיום, אנשים ספונים יותר בבתיהם, פחות מכירים את שכניהם, לא תמיד גרים בקרבת ההורים, וגם הסבתות של היום הן בהרבה מקרים נשות קריירה עסוקות ופעילות…

מנגד אנו חיים בעידן של הצפת מידע. באתרי אינטרנט, בבלוגים, בפורומים ניתן למצוא עצות, חלקן מקצועיות, אחרות מבוססות על ניסיון אישי וכמספר המייעצים – כך גדל הבלבול. לא אחת חשים הורים טריים עוד יותר נבוכים לאור כל ההיצע הזה.

במסגרת שיתוף הציבור בתהליך ריענון החזון העירוני של חולון, וכן בקבוצות מיקוד עם צעירים ובהזדמנויות נוספות עלה באופן בולט צורך ורצון של הורים צעירים ליצור מקום מפגש חברתי, שיהווה גם מרכז העשרה להורים עצמם וייתן הזדמנות לבילוי מהנה ומפתח עם התינוקות והפעוטות. "במרכז כזה", ציינו הורים צעירים, "ניתן להיפגש ולהתלבט יחד עם אנשים בגילנו ובמצבנו בנושאי גידול הילדים, חינוכם, הקשיים והדילמות. באותה הזדמנות אם ניתן לקבל איזושהי הנחיה מקצועית, שעושה סדר בעולם של אתגרים חדשים – מה טוב".

הדמייה ממוחשבת של המרכז לגיל הרך - מתחם חנקין, חולון

בחולון, עיר הילדים, שהינה גם 'עיר ההורים', השקענו מחשבה רבה במציאת מענים מתאימים לילדים. אולם, מזה זמן שחשנו שעדיין לא 'כיסינו' בצורה מיטבית את הגיל הכי צעיר – מלידה ועד גיל שנתיים-שלוש. יותר ויותר מחקרים מדגישים את החשיבות העצומה של ההתפתחות דווקא בגיל הצעיר הזה ואת ההשפעה הרבה שיש להשקעה בקטנטנים – על כל חייהם והתפתחותם.

כדי לתת מענה מקצועי בתחום זה, פניתי לפרופסור פנינה קליין, כלת פרס ישראל בתחום החינוך לגיל הרך, אשר פיתחה מודל הנותן מענה לשאלה: למה זקוקים ילדים בגיל הרך כדי להתפתח בצורה אופטימאלית? מודל זה מתייחס למרכיבים רגשיים והוראתיים באינטראקציה שבין המבוגרים לבין הילדים. המודל הוא מודל MISC שמטרתו ארוכת הטווח היא טיפוח ילד חכם ורגיש יותר More Intelligent and Sensitive (Socially Competent) Child. המטרה קצרת הטווח שמציב המודל היא לטפח במבוגרים, המתווכים את העולם הסובב את הילד, יכולת להיות רגישים ומותאמים אל הילדים שבטיפולם כדי שיוכלו לקדם את התפתחותם.

בימים אלה אנו מצויים בעיצומו של תהליך הקמתו של מרכז חדש לקטנטנים מגיל אפס ועד שלוש והוריהם, אשר בו ימצאו ההורים הצעירים "שותפים לגורל", צעירים כמותם, המתמודדים עם השמחה הגדולה והאושר של הולדת ילד לצד הקשיים והאתגרים הכרוכים בכך. שם יוכלו לבלות עם הקטנטנים וללמוד "כיצד עושים זאת טוב יתר".

הדמייה ממוחשבת של המרכז לגיל הרך - מתחם חנקין, חולון

המרכז החדש, שטרם מצאנו לו שם קולע ומוצלח (אם יש לכם רעיונות אתם מוזמנים להציע…) יקיים פעילויות מובנות וחופשיות, שתכליתן עידוד והעצמה של הורים לתינוקות ופעוטות ומתן מידע אמין, מבוסס מחקרית בנושאים הנוגעים להתפתחות הילד.

המרכז יאפשר להורים להבין את החשיבות העצומה של התנהגותם כהורים ואת פוטנציאל ההשפעה שלהם על התנהגות והתפתחות ילדם. הם יקבלו עידוד ותמיכה, אשר יאפשרו להם להירגע וליהנות מהאינטראקציה הטבעית, המתאימה ביותר להם ולילדם. הם ילמדו ל"קרוא" ולהבין את איתותי הילד, יפתחו רגישות והענות לצרכי הילד, תוך התאמה לצרכי ההורה, במסגרת תנאי חייו ותרבותו, ויבינו טוב יותר את המאפיינים החושיים וההתנהגותיים המולדים של הילד. וזה רק על קצה המזלג. כל זה יתרחש בסביבה, המעוצבת ומותאמת בצורה מיטבית לתפיסת העולם הפדגוגית ולמטרות המרכז, תוך שימוש בתפאורה, ריהוט, חפצים, משחקים ואמצעים אינטראקטיביים חדשניים, בטוחים ומרגיעים במיוחד.

זמן איכות כבר אמרנו?

יש למה לחכות!

תכנון ועיצוב המרכז – משרד ענת הרמן-וינציגסטר אדריכלות ועיצוב פנים.

העיר כסביבת למידה וכסוכן שינוי חינוכי

במניפסט החינוכי "משנים פרדיגמה – מאינטואיציה למדע" (2013) מפנה פרופ' דוד חן זרקור אל הגורמים למשבר החינוך בארץ ובעולם ומעלה מספר הצעות להחלת שינויים מרחיקי לכת הן בתפיסה והן במעשה. בין היתר מצביע פרופ' חן על הצורך במעבר מבית ספר (כמוסד המארגן את מקום וזמן הלמידה כיום) למערכת למידה (שהינה שותפות של המשפחה, בית הספר וסוכני ידע חברתיים). בית הספר, טוען פרופ' חן, הוא רק מרכיב אחד במערכת הלמידה, אשר פועל לצד הגורמים הנוספים: 'הבית', 'מרכזי התמחות ו'סוכני ידע שונים'.

בלשי עיצוב במוזיאון העיצוב חולון. צילום: מיכל בן צבי שפיגל

בלשי עיצוב במוזיאון העיצוב חולון. צילום: מיכל בן צבי שפיגל

לא במקרה הפך החינוך לאחד הנושאים המעוררים כיום דיון ציבורי סוער. הידע האנושי הולך ומתעצם בקצב מסחרחר, שלא דומה לשום דבר שהכרנו בעבר. אנו עומדים בפני אתגר לא פשוט כיצד להדביק את הפער בין יכולתו של הפרט להכיל ידע, להתחדש ולהתעדכן כל העת, לבין ידע עצום, המועבר באמצעים ההולכים ומתרבים, באופן מתסכל, שלא לומר מאיים על הפרט. אם תוסיפו לכך את השונות האישית והתרבותית, הנובעת מהבדלי רקע, משאבים, נגישות ואפשרויות – וכך אנו נותרים עם ציבור רחב למדי של 'בלתי מתאימים', בוגרי ופליטי מערכת החינוך, אשר לא יוכלו לעבור את משוכת "ההצלחה" וההכרה החברתית, דבר שיש לו משמעויות אדירות על החברה ועל עתידה.ולכן, בקרב אנשי חינוך ואקדמיה, כמו גם בציבור הרחב, מתבססת ההכרה כי שינוי הוא הכרחי. השאלה היא איזה שינוי ומהם הדברים הנכונים לעשות. מדי מספר שנים 'עולה לגדולה' תכנית, רפורמה, פתרון קסם כזה או אחר ונדמה כי אובדן הדרך נעשה רק חמור יותר.

השאלות והכיוונים המוצעים, ובעיקר החיפוש אחר תהליכי חינוך איכותיים, מעמיקים ומשמעותיים יותר, מעוררים בי לא אחת את התחושה כי באופן כמעט אינטואיטיבי הקדמנו בחולון את זמננו ו'זרענו את הזרעים' להפיכת העיר כולה למערכת חינוך אחת גדולה ומקיפה, ואת הסביבה הפיזית והתרבותית – הפכנו לסוכן שינוי בפועל.

חווייה ולמידה במוזיאון הילדים חולון. צילום: טל קירשנבאום

חווייה ולמידה במוזיאון הילדים חולון. צילום: טל קירשנבאום

למה הכוונה? כיום שומעים יותר ויותר את המושגים: 'למידה משמעותית', למידה חווייתית, למידה תוך שיתוף הפרט, למידה מתוך התנסות וחוויה בין אישית, ואני חייבת לומר כי כל המרכיבים הללו עמדו ביסוד המוסדות, שהקמנו כבר לפני עשר ועשרים שנה. נכון הוא שלא הגענו מהתיאוריה למעשה, אבל בדיעבד אפשר לומר שהמעשים שלנו משתלבים באופן כמעט מושלם בתיאוריה.אם ניקח לדוגמא את מוזיאון הילדים הישראלי, אותו הגינו כמעט לפני שני עשורים, מדובר לכאורה באתר בילוי והעשרה ומוקד עניין לילדים, אולם שלא במקרה נקרא מוזיאון. מדובר במקום האוצר בתוכו 'תצוגה' של ערכים, תפישות עולם, מחשבות אנושיות על טבע האדם ועל בני אדם כיצורים חברתיים. וכך הילד, אשר יוצא במהלך הביקור במוזיאון למסע בעקבות החייזרים למשל, למעשה יוצא למסע אל עצמו. הוא שואל את עצמו מי הוא ואיך הוא משתלב בסביבתו האנושית, בודק היכן עוברים גבולותיו שלו והיכן מתחיל האחר. הוא נפתח לחשיבה על ערכים כמו ערך האדם באשר הוא, קבלת השונה, שיתוף פעולה ועוד. ועל כן, מוזיאון הילדים הוא בעיני סמן, המשקף את הכיוון אליו פונה המערכת החברתית והחינוכית כיום.

יצירה ויצירתיות במוזיאון. צילום הדר קמחי

יצירה ויצירתיות במוזיאון. צילום: הדר קמחי

מוזיאון זה, ואלה שהוקמו בחולון בהמשך, מציעים לדור הצעיר חינוך במובן הכי מעמיק של המילה. הם חושפים את הילדים אל שלושת 'ענפי החינוך', המקנים לדור הצעיר את מה שפרופ' חן מכנה: מיטב הידע האנושי, מעין גרסה מודרנית של אפלטון שביקש להקנות לצעירים את האמת (מדע), את היופי (אמנות) ואת הצדק (מוסר).זה מתרחש במוזיאונים פתוחים, המהווים חלק בלתי נפרד מנופה של העיר, עם פיסול סביבתי בהשראת ספרות ילדים קלאסית שב'גני הסיפור' של חולון, וכמובן גם בתוך מבני הציבור והתרבות כמו למשל מוזיאון הקומיקס, מוזיאון העיצוב, המרכז לתיאטרון בובות או המרכז לאמנות דיגיטלית. בכל האתרים הללו המבקר הצעיר עובר תהליך חינוכי הכולל קבלת מידע, שאלת שאלות, התלבטות, התנסות, כולל בידיו שלו, חשיבה וגילוי ועוד. כמובןמבלי שנקרא לכך למידה. וזו הרי הלמידה היעילה ביותר. המוזיאונים ומרכזי התרבות הינם סוכני שינוי חינוכיים מובהקים, אשר לדעתי יותר ויותר ימצאו עצמם מהדקים את החיבור שלהם לקהילה ולחברה בה הם פועלים, אם זה במסגרת פעילות חינוכית פורמלית הקיימת כבר כיום עם מערכת החינוך הפורמלי ואם זה בקשר ישיר מול צרכני התרבות והידע, באמצעות הפלטפורמות האינטרנטיות, שזה להבנתי רק ילך ויתרחב.

תיאטרון בובות

אפיה? כימיה? אמנות? הכל ועוד במרכז לתיאטרון בובות חולון.

יתרונה של עיר כמו חולון הוא ביכולתה להפוך אתרים כאלה לחלק בלתי נפרד מהתהליך החינוכי הכולל. יש בהם את משאבי הידע האנושי, הם במהותם ספקי חוויה משמעותית אישית וגם מזמנים חוויה חברתית משותפת. ולכן כשהגדרנו מחדש את החזון העירוני של 'חולון – עיר הילדים', זכה נושא החינוך לכותרת: חינוך – כי כל ילדה וילד חשובים. ובטקסט החזון, אותו גיבשנו וחידשנו לאחרונה בשיתוף הציבור הרחב, הגדרנו גם מי אנחנו ולאן אנו שואפים. וכך כתבנו: "חולון הינה מרחב חינוך ולמידה אחד כולל, בו נרתמים כל גורמי החינוך, התרבות, ההעשרה והפנאי לטיפוח הילד ולהפיכתו לבוגר משכיל, נאור, ערכי, תורם לחברה, לקהילה ולמדינה, הממצה את מלוא יכולותיו, כישוריו האישיים, הייחודיים והחברתיים ומגיע להישגים ולמצוינות אישית". דומני כי בדיוק לכך מכוונים אלה המבקשים להוביל את החינוך במדינה אל דרך חדשה.

להיות ישראליים

חולון מובילה ומטפחת תרבות ישראלית – עיצוב וזמר בשבוע אחד

מתוך התערוכות בגלריות העירוניות בחולון: דן רייזינגר, כרזה ל iscar

מתוך התערוכות בגלריות העירוניות בחולון: דן רייזינגר, כרזה ל iscar

בעולם גלובלי בו מתקצרים המרחקים ו'קהילה' היא מושג וירטואלי נטול גבולות גיאוגרפיים, עולה לא אחת שאלת הייחודיות והשוני, מי אנו לעומת אחרים? מהי תרומתנו הייחודית לתרבות האנושית והאם בכלל חשוב לפתח זהות והזדהות עם התרבות המקומית ועם הקהילה בה אנו חיים – בארץ, בעיר, בשכונה.
מסתבר כי על אף, ולמרות היותו של העולם בהרבה מובנים 'כפר גלובאלי אחד גדול', הרי שבני אדם אינם יצורים דיגיטליים, ועל כן, יותר ויותר מדברים כיום הן על מגע וקשר אנושי והן על חשיבותו של 'המקומי', 'הלוקאלי', המשתלב אמנם בגלובלי, אך גם שונה ממנו.
'גלוקליזציה' קוראים לתהליך הדו-כיווני הזה של השפעה הדדית של תרבות, סמלים ומושגים גלובליים ולוקאליים – אלה על אלה. ואנו, החשופים לעולם במהירות ובעוצמה שלא היתה בעבר, צריכים לשאול את עצמינו מה המשמעות של הישראליות שלנו בעולם תרבותי בינלאומי וגלובלי.
אני סבורה כי אין לנו זכות קיום ולא נוכל לשרוד רעיונית ומעשית כחברה, ללא פיתוח והעצמת היצירה הייחודית והתרבות הישראלית, אף שבהחלט נותרת רלבנטית השאלה: מהי תרבות זאת.

בחול המועד פסח ייערכו בחולון שני אירועים שלכאורה אין ביניהם קשר, אך למעשה קיים ביניהם חוט מקשר מאוד ברור.

משתתפי 'ימי זמר' 2012. צילום: יוסי צבקר

משתתפי 'ימי זמר' 2012. צילום: יוסי צבקר

האירוע הוותיק מבין השניים הוא פסטיבל "ימי זמר" בתיאטרון חולון, הפסטיבל הגדול ביותר לזמר עברי בישראל, שיציין השנה 17 שנים להיווסדו. בכל שנות קיומו של הפסטיבל ראינו לעצמינו כמשימה חשובה להביא לידי ביטוי את הזמר הישראלי האותנטי, על גווניו וסוגיו, כפי שנוצר במשך עשרות שנים ומהווה את פסקול חיינו כאן.
וכך, מידי שנה מציע הפסטיבל שורה של מופעי בכורה, הרכבים חד-פעמיים של יוצרים, מבצעים ולהקות, אשר משלבים כוחות וביחד מציעים לנו משהו מקורי, רענן וסוחף. קהל רחב ונאמן פוקד את הפסטיבל ובכל שנה מצטרפים לצופים הוותיקים – בני ובנות הדור הצעיר, שחלקם נחשפים לראשונה למוסיקה ישראלית, שלעתים הקדימה את דורם בשנים רבות. ההתחברות של הצעירים לפסטיבל משאירה אותו רלבנטי וחשוב ככלי לשימור תרבות הזמר הישראלית, תוך יציקת תכנים חדשים ומרעננים.

סטודיו רדיש בשיתוף עודד פרידלנד. צילום: דן לב. Corkers, 2012

סטודיו רדיש בשיתוף עודד פרידלנד. צילום: דן לב. Corkers, 2012

ולצד האירוע הוותיק, נקיים השנה בפעם השנייה את 'שבוע העיצוב', כחלק מהשליחות שלקחנו על עצמינו לקדם ולהוביל את תחום העיצוב בישראל.
במוזיאון העיצוב תיפתח התערוכה "מעצבים פלוס עשר" בהשתתפות 41 מעצבים ישראליים מתחומי הטקסטיל, האופנה, העיצוב התעשייתי, הצורפות, התקשורת החזותית והעיצוב הדיגיטלי. בגלריות העירוניות תוצגנה 6 תערוכות עיצוב המביאות לידי ביטוי את עבודתם של מעצבים וותיקים מאוד לצד צעירים.

יעל פרידמן, One Meter , 2000, צילום: ניר פרידמן

יעל פרידמן | צילום: ניר פרידמן
One Meter (approx), 2009

'מפגש פסגה' מיוחד ייערך בהשתתפות 15 מנהלי שבועות עיצוב בינלאומיים, שיפגשו מעצבים ישראליים וייחשפו לעבודותיהם. וברחבת המדיטק יופעל מתחם פתוח עם פעילויות עיצוב לקהל הרחב, ללא תשלום ובאווירה נעימה ויצירתית.
אין לי ספק כי פעילות מסוג זה מעבירה מסר: יש כאן עשייה ייחודית, שווה להיחשף אליה, כדאי לשאוב השראה ויש בכך גם תועלת. בשבוע מסוג זה אנו למעשה מציעים לאמץ את העיצוב כצורת חשיבה וכהתנהלות, כדרך חיים ליחיד ולכלל.
ואם מנסים לפצח את חידת הישראליות – נראה לי כי יצירתיות וחדשנות, פיתרונות חכמים, מקוריות וחשיבה 'מחוץ לקופסה' – אלו הדברים בהם תמיד הצטיינו ואלה היתרונות שיאפשרו לנו להתחרות ולהצליח בעולם של תרבות וכלכלה גלובלית, המספקת כח עבודה זול.
בזמר העברי כמו גם בעיצוב הישראלי – יש לנו במה להתגאות. זה טוב וראוי – וזה שלנו!