הרהורים על תפקידם של מוזיאונים, תערוכות ואוצרות במאה ה-21

נכתב בהשראת הרצאתו של המעצב אוקי סאטו *

AF9T0364המוזיאונים, במובנם המודרני מלווים את התרבות האנושית כבר מאות שנים, נראה כי דווקא בעידן התזזיתי והדינמי כל כך בו אנו חיים, לא רק שליחם לא נס, הם בעיני מהמוסדות החשובים ביותר בחברה. המוזיאונים משקפים את סדר היום החברתי ובמקביל מעלים נושאים לדיון ציבורי ובכך גם כותבים אותו. אולם בכדי להישאר רלוונטיים, על המוזיאונים 'להמציא את עצמם' כל העת מחדש, וזאת כדי שיצליחו במשימתם לתווך את עולמות הידע והתרבות האנושית – לציבור הרחב.

כדי לעמוד באתגר המוזיאונים לא יכולים להישאר סטטיים ופסיביים. עליהם ללמוד ליצור חוויה, להפוך את הקהל לפעיל, מעורב ושותף, הן בתהליכי האוצרות ובניית התערוכות בעת הביקור.

במוזיאונים,  'המקדשים המודרניים', לוקטו יחדיו מוצגים שונים, אשר נבחרו ו'הורמו מעם', כדי להיחשף לעין הציבור, בתוך סיפור מסגרת הנקרא 'תערוכה'. סיפור זה מבוסס על קבלת החלטות אוצרותית, אשר בוצעה באמצעות מחקר, איסוף מידע וגיבוש ידע והבנת התחום וכמובן גם על סמך תפיסות ערכיות ואסתטיות. בין אם מדובר בתערוכת אמנות, עיצוב, טבע, היסטוריה, אדריכלות או כל תחום אחר, למבקרים, הנכנסים אל תוך הסיפור המוזיאלי, ניתנת הזדמנות ללמוד משהו שאולי לא ידעו ולא פחות מכך, זוהי הזדמנות לעבור חוויה רגשית משמעותית.

אל החוויה הזו, חשוב בעיני לשים לב. בעולמנו הדינמי, המתחדש ובמקביל מתיישן כל העת, חשוף כל אדם למגוון אדיר של גירויים והסחות דעת. מכל עבר מבקשים לרגש אותנו, לעניין אותנו, לספר לנו על משהו שלא ידענו ומתרחש ממש כעת ואולי אנו מחמיצים. מודעות מרצדות, התראות מסנוורות, צלילים, צבעים ודימויים, קופצים, משתלבים וחודרים את תודעתנו, מבלי שאפילו נרגיש ונדמה כי אין סוף לריגושים.

האוצר עומד בפני אתגר, הוא מצוי בתחרות מתמשכת על לבם של המבקרים. הדרך בה האוצר ייבנה את התערוכה, האופן בו יספר לנו את הסיפור – ישפיעו על מידת ההתחברות, ההבנה והנאה של המבקר. ככל שהסיפור האוצרותי יהיה מעניין, מסקרן ומובן – תיווצר חוויה משמעותית יותר. כדי להצליח בכך נדרש האוצר לנטוש לרגע את איזור הנוחות המקצועי  שלו ולנסות להיכנס לנעליו של המבקר, להתחקות אחר צורת החשיבה שלו. האוצר צריך לשאול את עצמו מה עובר בראשו של המבקר העומד  מול פריט מסויים? למה הוא משווה אותו? איך הוא מנתח אותו? איזה רגש ותגובה המוצג יוצר?

בעידן שכולו קרוסלה של מולטימדיה ושל סמtרטפונים יש צורך בשילוב כלים חדשניים ואינטראקטיביים במופע התערוכה על מנת ליצור חוויה רב ממדית ורב חושית. התערוכה במוזאונים חייבת להיות מונגשת בכל המובנים, הן בהיבט הצורני והן בהיבט המהותי. חשוב שהמוצגים במוזיאון ינגישו סוגיות חברתיות וישמשו כחוויה מלמדת או מעוררת תקשורת בינאישית חדשה אחרת. האוצר של המאה ה-21 חייב להיות ביקורתי ורפלקטיבי הוא צריך להתאים את עצמו כל הזמן לשינויים במצבים הקוגניטיביים המשתנים של המבקרים.

הביקור צריך להיות ביקור פעיל, כזה המותאם להבדלי המוטיבציה ומידת העניין של קהל מבקרים מגוון. בפני אנשי המוזיאון ניצב אתגר: משיכת קהל צעיר וחדש. לצורך כך נדרשת התחברות אל הדור הצעיר ויש הכרח להפגיש בין המחשבה הלינארית הנלמדת במסגרת מערכת החינוך לבין המחשבה האינטואיטיבית המופעלת בחיי היום יום. הביקור צריך להפוך לחוויה משחקית רב ממדית המדמה סיור עם מדריך אישי בעזרת  אמצעים טכנולוגים חדשניים, אשר מסוגלים לזהות את תחומי העניין של המבקר ולכוון לרצונו ולטעמו.

הבנת הסיפור היא מפתח משמעותי בחוויה שעובר המבקר כי כשלא מבינים, גם לא אוהבים ומבקרים באופן שלילי את האובייקטים ואת התערוכה כולה. אולם כשכן אוהבים וכן מבינים, הופכת התערוכה והעולם המוזיאלי לכלי מעצים ומעשיר, כזה המעניק למבקר, בכל גיל, ערך מוסף וחוויה ייחודית עזה ומשמעותית.

היטיב לבטא זאת המעצב היפני אוקי סאטו, שנבחר לאחרונה לאחד מחמשת המשפיעים בעולם העיצוב, אשר בהרצאה לרגל פתיחת התערוכה 'ננדו במוזיאון העיצוב חולון', אמר כי "האובייקטים המוצגים במוזיאון מאחדים אנשים בחשיבה. קיימת חשיבות רבה לגרום לאנשים ליהנות מהתערוכה ומהיצירתיות שלה, ללא הכוונה".

*אני מזמינה את כולכם לבקר בתערוכה ננדו, המוצגת בימים אלה במוזיאון העיצוב חולון ומציעה חוויה מרתקת ומרגשת.

עיר הילדים חושבת, מתכננת ומבצעת לכל הגילאים

הרצאה במושב 'עיר ידידותית לכל גיל', שהתקיימה ב'וועידת עכו לעירוניות 2015'

במהלך שני העשורים האחרונים מצאנו כי עקרונות התכנון לשכבת גיל מסוימת – מסייעים לא אחת בתכנון לקבוצת גיל אחרת וכך למשל קורה שבתוכנית אב לילדים ונוער נראים אלמנטים המזכירים את תכנית אב לאזרחים וותיקים. התכנון עבור שתי שכבות הגיל, שלכאורה מצויות בשתי נקודות קצה, נובע מתפיסה עירונית, הרואה בתושבים לקוחות משמעותיים ושותפים לעשייה. שתי התוכניות מבקשות ליצור סביבה ידידותית, המתחשבת בתלות הרבה יחסית של שתי אוכלוסיות אלה בשירותים העירוניים ובסביבה המוניציפלית.

 

התאמת המרחב הציבורי לאזרחים וותיקים

מודל לתכנון מקומות מפגש לאזרחים ותיקים במקומות ציבורים. עיצוב: ארז מולאי, מעצב חברתי. המודל מציג את העיקרון כי יש לאפשר מקום ישיבה לקבוצה גדולה של עד 10 איש בו זמנית, במקום מוסתר מעט מתנועת אנשים ומצד אחר מקומות נוחים לאנשים שבאים ביחידים ומעוניינים לצפות אל הרחוב והתנועה

תכנית האב לאזרחים ותיקים נכתבה בשיתוף הציבור ובעלי עניין ובליווי המשרד לאזרחים ותיקים. על פי חזון תכנית האב לאזרחים ותיקים בחולון "חולון רואה באזרחיה הוותיקים תושבים מעורבים ופעילים ומוקירה את תרומתם לעיר בעבר בהווה ובעתיד העיר מחויבת לפעול למען אזרחיה הוותיקים ולאפשר להם להזדקן בעיר בכבוד".

מתוך חזון זה נגזרו 4 קווים אסטרטגיים עליהם מושתתת תכנית האב:  להתבגר במקום (Aging in place); קידום ראיה בין גילאית ובין תחומית ; אזרחות ותיקה פעילה Pro-Active Senior citizen) ) פיתוח מערך שירותים חדשני בהתאם למאפייני האזרחים הוותיקים.

דוגמה ליישום של התוכנית, אשר כבר מתקיים בעיר, הינו פרויקט משתף להתאמת המרחבים הציבוריים הפתוחים לצרכי האוכלוסייה הוותיקה. את הפרוייקט מובילה ד"ר רינת בן נון, מתכללת תחום אזרחים ותיקים בחולון, יחד עם המעצב ארז מולאי מהסטודיו לעיצוב חברתי, אשר סיירו בכל נקודות המפגש של תושבים מבוגרים ברחבי העיר, שוחחו עימם ומיפו את הצרכים שהועלו על ידם. מסתבר כי חבורות של וותיקים מבלים בקבוצות עדתיות היושבות במקומות מוסתרים למחצה, בקרבה למרכז מסחרי, ליד שירותים ציבוריים ומתקני שתיה. ניתן היה לזהות כי המבוגרים מתאימים את המרחב הציבורי לצרכים שלהם. לדוגמא מייצרים הגבהה על ידי שימוש בקרטונים המסייעים גם בבידוד הקור של ספסל האבן, יושבים על כסאות נוספים כיוון שבמקומות ישיבה יש תמיד 4 כסאות מובנים אך הקבוצות הן תמיד יותר גדולות.

במהלך התחקיר זוהה צורך של הוותיקים באינטימיות, מעין רצון 'להתחבא' ויחד עם זאת להרגיש קרובים ללב ההתרחשות. כמו כן, דובר על כך שאת אותו מרחב ציבורי חולקים עמם (בשעות אחרות) גם נערים ועל כך שהמרחב הציבורי צריך לענות על הדרישות של שתי הקבוצות. לאחר שלב התצפיות הוזמנו המבוגרים למוזיאון העיצוב לתערוכה בנושא צל במרחב הציבורי והשתתפו בסדנת עיצוב בנושא מקומות מפגש והצללה לאזרחים ותיקים. בהתבסס על כל זה עוצבו ספסלים המתאימים לצרכי המבוגרים ומספקים צל, ישיבה נוחה ואינטימיות.

תכנית האב לילדים ונוער, אשר יזמתי, מובלת על ידי אגף הרווחה, מינהל החינוך, רשת קהילה ופנאי בליווי האגף לתכנון אסטרטגי המרכיבים את הצוות המוביל של התכנית. תכנית האב מבקשת להמשיך ולמנף את העשייה העירונית הענפה בתחום זה לכדי עליית מדרגה לספק ראייה כוללת ומתכללת הרואה את הילד על כל רבדיו. התכנית מתייחסת לילדים מלידה עד גיל 18, בכל תחומי החיים (פרט לפדגוגיה): בריאות, פנאי ועוד.

בימים אלו אנו בסיום שלב איסוף הנתונים באמצעות:
תהליך שיתוף ילדים ונוער, מגילאי גן ועד כיתה י"ב, החושף את הצרכים, הרצונות והחלומות של הילדים בעיר. בתהליך זה השתתפו כ- 3,300 ילדים, ותהליך שיתוף האוכלוסייה הבוגרת בעיר בו לקחו חלק כ- 1,500.
מיפוי התכניות והשירותים, אשר יאפשר לבחון בצורה מקיפה וכוללנית אלו תכניות ושירותים קיימים בכל רחבי העיר.
איסוף הנתונים הקיימים על ילדים ונוער במאגרים הקיימים בעירייה ומחוצה לה לקבלת 'פרופיל הילדים'.
איסוף מידע ממומחים המאפשר ללמוד מאנשי המקצוע והאקדמיה המובילים בתחומם מה חשוב לדעת אודות התפתחות ילדים ונוער (שאינם תלויי מקום).

כאמור תכנית האב לילדים ונוער טרם הסתיימה אך כבר אנו מיישמים פרויקטים שונים. לדוגמא – בתהליך שיתוף הציבור עלה בצורה ברורה ומשמעותית הצורך של התושבים לצאת אל המרחבים הציבוריים סביב ביתם וצרוך בהם פעילויות שונות לילדים כך נולד פרויקט 'הצגה בגינה' בחודשי הקיץ בו מידי יום שלישי התקיימו הצגות ילדים ב 9 גינות ציבוריות ברחבי העיר.

נושא נוסף שעלה  בתהליך שיתוף הציבור בתוכנית האב לילדים ונוער הוא הרצון להרחיב את עולמות הידע של הילדים, כהמשך ליום הלימודים. אנו בחולון חשבנו שיש מקום ליישם אצלנו את תפיסת "העיר כבית ספר אחד גדול" (School in the city), ולאפשר לילדים ליהנות מלימודים אשר יתקיימו בשפע מוסדות התרבות והמוסדות הציבוריים ובעצם כך לאפשר לילדים לצאת לתקופה מוגדרת מכתלי בית הספר, ללמוד ולהתפתח, להרחיב ידע בסביבה אחרת – מגרה ומרתקת ויתר. בדרך זו אנו מחברים ויוצרים זהות של הילדים עם העיר ו'מנצלים' את יתרונותינו להענקת ערך מוסף ולימודים פעילים ומשמעותיים. פרייקט זה נמצא בראשית יישומו.

לסיכום: 'עיר הילדים' מהווה עוגן חברתי לקבוצות חברתיות שונות ודווקא בשל ייחודה היא יכולה לתת את המיטב לקבוצות גיל שונות – כל אחת על פי צרכיה המיוחדים.

דבריי בכנס מנכ"לי רשויות: ייצוג נשים בתפקידים בכירים ברשויות המקומיות

חנה הרצמן

בבואנו לדון בייצוגן של נשים בתפקידים בכירים ברשויות המקומיות אנו נתקלים בקושי ראשוני ובסיסי של חוסר בנתונים ובמידע מדויק, הנובע מהיעדר תקנה מחייבת לפרסום נתון זה.

ללא הכרח לפרסם את שיעור הנשים המכהנות בתפקידים בכירים אין לנו בסיס להשוואה ולמדידת שיפור.

יחד עם זאת מנתונים הנאספים, לאו דווקא באופן שיטתי ומפוקח, עולה כי על אף ששיעור הנשים העובדות ברשויות הציבוריות הינו גבוה באופן יחסי, הרי ששיעורן בתפקידים הבכירים נמוך למדי.

במידע שהוגש לוועדה לקידום מעמד האישה לרגל יום האישה בין-לאומי בשנת 2011  ע"י מרכז המחקר והמידע של הכנסת נמצא כי ב- 55 רשויות מקומיות שיעור הנשים בתפקידים בכירים עומד על 0% (אפס!), ב- 8 רשויות יש בין 1 ל- 9 אחוז נשים וב- 48 רשויות בין 10 ל- 19 אחוז נשים בתפקידים בכירים.

במחקר שנעשה על די חברת 'עדליא ייעוץ כלכלי בע"מ' ודר' איתי בארי בשנת 2014 הוצגו שיעורי הנשים בשורה של תפקידים בכירים: בתפקיד ראש רשות שיעור הנשים כ- 3%, בתפקיד מנכ"ל שיעור הנשים כ- 10%, בתפקיד מהנדס עיר שיעור הנשים כ- 13%, בתפקיד יועץ משפטי כ- 24% ובתפקיד גזבר – כ- 11%. טוב קצת יותר המצב בתפקיד מנהל אגף חינוך, העומד על כ- 36%, שהרי ידוע כי חינוך נתפס כתחום 'נשי'.

בעיריית חולון המצב טוב יותר ממקומות אחרים: שיעור העובדות הוא כ- 70% ושיעור הנשים בתפקידים בכירים הוא כ- 52%. למעלה ממחצית.

עורכי המחקר ניסו לבדוק מהן הגורמים המביאים להדרת הנשים מתפקידים בכירים ובפועל מקבלת ההחלטות בשלטון המקומי ומהן ההמלצות לשינוי מצב זה.

בין המלצותיהם ליצירת שינוי היו: פרסום מידע שוטף ועקבי אשר יעורר שיח בנושא וייתן לגיטימציה חברתית לשינוי ויביא לשיפור המצב, העלאת גובה התשלום לנשים המכהנות בתפקידים בכירים ומתגוררות מחוץ לתחומי הרשות במטרה לעודד קידום נשים בפריפריה גיאוגרפית או כלכלית (נמצא כי שיעור הנשים הבכירות נמוך במיוחד בפריפריה ובישובים מדירוג סוציו אקונומי נמוך), יישום מדיניות מכסות אולם רק לאחר 'הכשרת הלבבות' ויצירת הבנה ציבורית לחשיבות הנושא והתגברות על תפיסות תרבותיות ודעות קדומות, מתן תמריצים לרשויות מצטיינות בנושא זה על פי דוחות שקופים המתפרסמים מידי שנה, שילוב נשים בוועדות מכרזים ובוועדות איתור לתפקידים ומינוי יועצת למעמד האישה ברשות המקומית.

אין ספק כי כישרונן של הנשים לכהן במשרות הבכירות אינו נופל מזה של הגברים ויש למצוא את הדרכים למיצוי הפוטנציאל הקיים בקרב העובדות, תוך הכוונתן למסלולי קריירה ומתן כלי ניהול טובים, וזאת על מנת לקדם הן את הנשים ואת הרשויות עצמן.

לילדות רבות חלומות גדולים, תמריצים חיוביים ברמת הארגון וברמה האישית – יוכלו ליצור את השינוי המיוחל ולאפשר לנשים להגשים את חלומותיהן.  וכדרכם של שינויים משהסכר נפרץ, רבים כבר יבואו, ייווצרו המודלים לחיקוי ותושרש ההבנה כי אין מניעה בפני אף אחת להמשיך ולפרוץ קדימה.

הוצג בכנס מנכ"לי הרשויות המקומיות 2015

אחריות חברתית. זו האחריות שלנו!

מחשבות בעקבות זכייה בפרס משרד הפנים לאחריות חברתית

אחריות חברתית מבוססת על העיקרון המוסרי לפיו לארגונים ולגופים, גם אם הם נוצרו למטרות רווח, ישנה מחויבות להיטיב עם החברה והסביבה בה הם פועלים.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

בשנים האחרונות אנו נתקלים במושג זה בהקשר של חברות עסקיות הלוקחות על עצמן, לצד פעילותן העסקית, להשקיע מאמץ ולתרום לחברה ולסביבה.

במקרה של גופים ציבוריים ניתן היה לחשוב שמיותר לדבר על אחריות חברתית, שכן עצם קיומם ופעילותם נובעים מתוקף אחריותם ומחויבותם החברתית.

אנו, הפועלים למען הציבור במסגרת השירות הציבורי, רואים חשיבות וערך בהתכוונות ומודעות לאחריותנו החברתית, אף שזו, לכאורה, הינה מובנת מאליה כתכלית קיומנו.

הרשויות המקומיות מצויות בחזית השירות הציבורי ומקיימות מגע ישיר ויומיומי עם ציבור לקוחותיהן, במגוון של תחומים. איכות הקשר הזה, אופיו, מגוון התחומים שהוא כולל, רגישותו לאוכלוסיות ולצרכים ייחודיים ועוד – משפיעים על חייהם היומיומיים של מיליוני תושבות ותושבים.

כזו היא למשל אמנת השירות, אמצעי שישמנו לפני 17 שנים בחולון ובזמנו נחשב חדשני. באמצעותו יכול כל תושב לדעת אלו שירותים הוא זכאי לקבל, באיזו רמת שירות ובאיזו מסגרת זמן. הדברים שקופים ומתפרסמים באתר העירוני ונערכת עליהם בקרה שוטפת על ידי, כשהמגמה למצוא תמיד איפה ניתן לעשות טוב יותר, מה צריך ואפשר לשפר. זו גם הסיבה שפרסמנו חוברת מודפסת ודיגיטאלית הנקראת "מישהו מטפל בך" ואחת למספר שנים היא עוברת ריענון והוצאה מחדש. זאת ללא קשר, ובמקביל לפרסום כל תחומי הפעילות ובעלי התפקידים באתר העירוני ופתיחת ערוצי תקשורת נוספים עם הציבור, למשל ברשת החברתית.

כל הדברים הללו, שכיום נראים טריוויאליים, לא היו מובנים מאליהם בעבר ולצערנו הם גם כיום אינם קיימים בכל רשות. השאיפה היא כמובן להקל יותר על כל מי שנזקק לשירות העירוני ולשכלל את האמצעים הטכנולוגיים, כך שכל אחד יוכל בעת הדיווח על תקלה לדעת מה הצפי לטיפול, בהתאם לאמנת השירות.

אולם אנו כעירייה לא מסתפקים בכך ובשבילנו התושבים אינם רק לקוחות, אנו רואים בתושבים שותפים. זו הסיבה שאנו מקיימים כבר מראשית כניסתי לתפקיד המנכ"לית, החל מגיבוש החזון הראשוני,  שורה של תהליכים לשיתוף הציבור, במהלכם הביע הציבור את דעתו במגוון נושאים כמו תכנית מתאר חדשה עליה עבדנו, רענון החזון העירוני, קידום תחום הצעירים ותכנית אב לילדים ונוער. מתוך אחריות חברתית ניסינו להגיע לציבור כמה שיותר רחב, כל אחד הוזמן להיכנס לאתר מיוחד שהקמנו ולהשתתף, לייצג את עצמו ואת רעיונותיו. עשינו גם פעילות כדי להגיע לאוכלוסיות ייחודיות כמו למשל הורים לילדים עם צרכים מיוחדים וגם לילדים עצמם, בהם אנו ממקדים את המאמצים. תחושותיהם, מחשבותיהם והצעותיהם של המשתתפים נלקחים בחשבון ומשפיעים על המדיניות העירונית.

האוכלוסיות המיוחדות קרובות ללבנו ואנו רואים כמשימה לאומית את הצורך ליצירת מודעות לשונה, תוך הבנת עולמו וצרכיו. מוזיאון הילדים שלנו מציג את עולם העיוורים, החרשים והזקנים, באמצעות שורה של פעילויות ומייצגים חווייתיים ומעסיק לשם כך אנשים הנמנים על אוכלוסיות אלה. עיוורים מובילים את מסלול 'דיאלוג בחשיכה', חירשים את 'הזמנה לשקט' וזקנים הם המדריכים הנפלאים של 'דיאלוג עם הזמן'.

גם במסגרת העירייה אנו מעסיקים אוכלוסיות של אנשים בעלי צרכים מיוחדים, שאינם יכולים להתקבל לכל מקום עבודה, וזאת כדי ליצור להם חוויית עבודה כמו לכל אחד.

נושא ההתנדבות מעסיק אותי רבות וברור לי שתפקיד העירייה לעודד ולכוון אנשים בכלל ובני נוער וילדים בפרט לקחת חלק במשימות התנדבות בקהילה כגון קשר עם אנשים גלמודים, תחזוקה וגינון בבתי קשישים, סיוע במסגרת שי"ל (שירות ייעוץ לתושב) לאנשים המתקשים בהנהלות מול הבירוקרטיה, פעילות של עובדי עירייה במסגרת 'יום המעשים הטובים' ועוד.

כאמור, כחלק מהאחריות החברתית אנו כל הזמן מחפשים דרכים לשפר ולהשתפר, להפוך תהליכים ליעילים יותר, לבדוק אלו נושאים ניתן לשנות כדי לתת שירות פנימי וחיצוני מיטבי.

טוב עשה משרד הפנים בהחלטתו להעניק לרשויות המקומיות פרס כהערכה על אחריות חברתית, שגופים אלה מגלים במהלך העשייה השוטפת.

אני גאה כי זכינו להערכה על שורה של פעילויות ותהליכים המתקיימים אצלנו וביניהם: יישום חוק הנגישות באופן מתקדם ברחבי העיר, קיום אירועי תרבות לכלל התושבים, קידום ביטחון התושבים והיערכות לשעת חירום, שיתוף ציבור, עידוד התנדבות ועוד.

ללמוד באמצעות פרוייקטים – למה ואיך זה יכול להצליח גם בישראל?

רשמים מביקור בבתי הספר "היי-טק – היי",  המיישמים לימוד באמצעות פרוייקטים

היום יותר ויותר מבינים את יתרונות שיטת הלימוד באמצעות פרוייקטים, PBL, שכן השיטה המסורתית, למרות שיש לה יש זכויות משלה, פשוט כבר לא כל כך עובדת. העולם משתנה, המידע הנגיש והזמין עצום ורב, המיומנויות הנדרשות משתנות, המורה כבר לא מקור הידע האולטימטיבי והפרעות קשב הן בעצם כבר דרך חיים.

לאחרונה ערכתי, יחד עם אנשי החינוך בחולון, ביקור מרתק ברשת בתי הספר 'היי טק היי' בלוס אנג'לס ובסן דייגו. הרשת עובדת על פי שיטת הלימוד באמצעות פרוייקטים כבר שנים לא מעטות וללא ספק יש מה ללמוד. הביקור חידד אצלי מספר תובנות בהן רציתי לשתף.

למידה כחלק מתרבות.
'למידה באמצעות פרוייקטים' היא הרבה יותר מרק למידה. מדובר בשינוי תרבותי כולל. השיטה היא חלק מתרבות שיח, מהתנהלות ומקודים התנהגותיים והצלחתה מבוססת על כבוד הדדי, הקשבה, הבנת גבולות וקבלתם. נכחנו בעבודה משותפת של ילדים על פרוייקט, במהלכה ניתן היה לחוש שעל אף שמדובר בהתנהלות חופשית לכאורה, הן מבחינת מסגרת פיזית והן מבחינת הפתיחות המחשבתית – הרי שמאוד ברור מה עושה כל אחד, מה התפקיד של התלמיד ומהו מקומו של המורה כמנחה, מה מותר ומה אסור ומהי האחריות והמחויבות של כולם, כולל של ילד צעיר, כדי להגיע למיצוי היכולת האישית והקבוצתית. ללא מוכנות תרבותית – קשה לראות כיצד השיטה תצליח.

למידה חווייתית המשלבת בין דיסיפלינות.
עתיד החינוך הוא בלמידה באמצעות הפרוייקטים. למה? כי זו הדרך לבנות ילד סקרן ששואל שאלות ואדם יצרני, אשר לומד תוך כדי עשייה, המשלבת דיסיפלינות רבות בו זמנית. אנו ראינו כיצד הילדים הצעירים לומדים פיזיקה למשל דרך הידיים, כשהם בונים בעצמם מודל משלב החקר ועד היישום. דוגמה אחרת ללימוד של היסטוריה, ספרות ושפה, עיצוב ומדע יכולנו לראות דרך הצגה שייקספירית שהעלו הילדים. התהליך היה סמסטריאלי, כחלק מכך למדו את המחזה, קיבלו תפקידים, עסקו בתלבושות ובתפאורה והציגו תוצר שהם חלק ממנו והוא חלק מעולמם. כך גם בעבודת מחקר על בעלי חיים, שמבוצעת בתוך מוזיאון המציג את עולם המים. הילדים חוקרים את הבעיה, שואלים כיצד ניתן להציל את בעלי החיים המסוימים שמצויים על סף הכחדה, מציעים קמפיין, מעצבים אותו, מובילים אותו ומתנדבים כפעילים בקמפיין. דוגמה אחרת היא הכנת ארוחה עם תפריט המבוסס על חקר נושא התזונה לעומק, עם היבטים של כימיה וביולוגיה וההשלכות על הבריאות. הארוחה הוצגה כשיאו של התהליך, בנוכחות המשפחות. מה שהופך את הלימוד לעניין קהילתי, ההורים שותפים וחשים גאווה והלימוד כמובן – משמעותי.

ייחודיות בית ספרית אך גם שיוויון הזדמנויות.
לא אחת הילדים בבתי הספר שראינו מגיעים ממשפחות קשות יום. ההשתתפות של הילדים הללו בתכנית הלימודים מקנה להם נקודת פתיחה טובה להמשך, המחפה על רקע מוחלש. כיצד זה מתאפשר? באמצעות 'צ'רטר סקול' – בית ספר ציבורי במימון חלקי פרטי של אגודות ועמותות המבקשות לקדם נושאים מסויימים. פתרון זה מאפשר ייחודיות ויציאה מהשבלונה הכלל מערכתית. שיטה זו מאפשרת לגייס מורים מעולים בתחומם לאו דווקא לפי כללי משרד החינוך. כמובן שזה דורש פיקוח וזהירות, אולם יש בכך כדי לצאת מאותה קוביה מוכרת וזהות מוחלטת בין תכני הלימוד. יש 'חומר חובה', אך הדרך ואופן הלימוד שונים לגמרי והתוספות הן רבות.

מורים חדורי מוטיבציה.
המורים בבתי הספר שראינו מתמצאים גם בתחומים אחרים מלבד התחום הספציפי 'שלהם'. הם עוברים הכשרות וסדנאות וכל אחד מביא מעצמו לתחום נוסף. במקביל ישנה רשת תמיכה ושיתוף פעולה מקצועי, אשר מסייעים למורים לתת את המירב למען הצלחת הילדים. כל הסביבה הלימודית מעודדת שיתוף ופתיחות, השיח פתוח, אין אפילו חדר מורים במתכונת המוכרת לנו, אין צלצולים והפסקות, יש עשייה ואם יש צורך גם הפוגות ומנוחה. המורה מלווה את הילד בתהליך מתמשך. כך למשל ראינו איך ילדים לומדים הנדסה מפירוק והרכבה של מכשיר יומיומי כמו מצלמה. המורה הוא מומחה בתחום. כל חלק שפורק נמדד, נרשם, מצולם ומועלה לתוכנה מתאימה במחשב, שם הוא מתועד. לאחר מכן נעשה חיבור מחדש, במחשב, ולבסוף גם ייצור מחדש על ידי מדפסת תלת מימד. חלקים פגומים או חסרים נבדקים באינטרנט, שם מחפשים הילדים מידע. והמורים נדבקים ומדביקים את הילדים בהתלהבות שלהם וממש רואים חדוות יצירה. נשמע כמעט דימיוני, אבל יש מציאות כזו, ולדעתי לא ירחק הרגע ונראה אותה ביותר ויותר מקומות. גם בארץ.

קשר הלבבות: מפגש עם יהודים וישראלים בניו יורק

מימין: ציפי בן חיים, עידו אהרוני זיגי בן חיים ואנוכי

מימין: ציפי בן חיים, עידו אהרוני זיגי בן חיים ואנוכי

לעתים, אנו בישראל חשים מאוד לבד, עם הקשיים שלנו, עם הסיכונים האובייקטיביים והחרדות הסובייקטיביות, ובשנים האחרונות, נדמה כי תחושת הבידוד הזו רק מתחזקת.

לאחרונה, במסגרת מפגש מרגש בארצות הברית, שמחתי לגלות שיש מי שחושב עלינו מעבר לים, מרגיש מחובר, מזדהה ומתעניין ואפילו מוכן לקחת חלק ולתרום.

במסגרת המאמצים לקדם מיזם חינוכי חדשני בחולון – דיגיטף, גן ילדים חדשני בסביבה דיגיטלית – נערך ערב מרגש במיוחד, בו היה לי את הכבוד לשתף את הקהילה היהודית בניו יורק בנעשה בישראל ובעיר חולון. חשתי שהצלחתי לפתוח צוהר לתפיסת עולם ולעשייה, המאמינה בדור הצעיר ומבקשת לתת כלים טובים לדור העתיד, להתפתחות אישית מוצלחת תוך בניית חברה וקהילה איכותית וערכית.

ציפי וזיגי בן חיים הם ישראלים החיים שנים ארוכות בארצות הברית. כמו ישראלים נוספים, הם הגיעו לשם בעקבות התפתחות מקצועית. זיגי בן חיים הינו אמן מוערך, אשר עבודותיו זכו בפרסים יוקרתיים והן מוצגות במוזיאונים חשובים כמו: הגוגנהיים ומוזיאון ברוקלין בניו יורק; מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב. בעקבות קשר שנוצר עמם, הציעו בני הזוג לארח בביתם בניו יורק ערב חשיפה לחולון, אליו הוזמנו עשרות משתתפים מהקהילה היהודית והישראלית בעיר.

ביקור בניו יורק - מרץ 2015

ביקור בניו יורק – מרץ 2015

לאירוע, אשר בו התארח גם עידו אהרוני, הקונסול הכללי של ישראל בארצות הברית, הגיעו אורחים רבים, שגילו עניין רב בנעשה בישראל, הביעו הזדהות עם מה שמתרחש כאן, שתו בצמא כל מידע אודות החיים העכשוויים והתעניינו לעומק בנושאים כמו החינוך בארץ, התרבות, הרעיונות והתפיסות בקרב הדור הצעיר. הופתעתי לפגוש בין האורחים צעירים רבים, שסיפרו קצת על עצמם ושאלו שאלות על חולון כעיר הילדים ומה המשמעות הנובעת מכך. הם מצידם הופתעו לשמוע על העשייה הרבה, על התפיסה שטיפוח תרבות וחשיפה לתרבות מגיל צעיר משמשת אצלנו ככלי ואמצעי לטפח את ילדי ישראל ולצייד אותם בארגז כלים, בהתנסויות ובידע, שיהפכו אותם לאנשים רחבי אופקים, צמאי ידע, בעלי יכולת שיפוט ויצירה עצמית.

כך לדוגמה תיארתי בפניהם את העשייה במוזיאון העיצוב, הסדנאות החווייתיות לכל המשפחה, הסינרגיה שאנו מטמיעים בין בתי הספר ומערכת החינוך הפורמלית לבין מוסדות התרבות ועוד.

מהשיחה שהתפתחה ניתן היה לחוש בהערכה ובעניין, ברצון להכיר יותר וללמוד: אנחנו מהם והם מאתנו. כמי שמייחסים חשיבות רבה לקיימות ולצורך להשאיר עולם טוב יותר לדורות הבאים, הם התחברו לרעיונות ולעשייה שהצגתי בפניהם: ההשקעה בילדים, החינוך לערכי סובלנות, למעורבות חברתית, חיבור לקהילה משמעותית ולמקום בו חיים.

ללא ספק היה זה ערב של התרוממות רוח ואני אסירת תודה למארחים, למשתתפים ולכל מי שנרתם וסייע.

אנחנו עוד נראה את הימים האחרים – הרהורים ב'עיר הילדים' על יום הזיכרון

מצגת זאת דורשת JavaScript.

אבא של מוני לא חזר,

מוני עצוב-מהורהר:

"אבא שלי מת לתמיד

 או רק לזמן קצר?"

על השולחן

 המשקפיים של אבא

 וגם המשקפת.

מוני נוגע בהם

 ביד מלטפת.

באלה המשקפיים

 מוני רואה את אבא

 בתוך ענן בשמיים,

מנפנף לו שלום

 קורץ בעין.

לפעמים מוני מחפש בשמיים

 יד מנפנפת,

מחפש במשקפת

 ושואל בקול מהורהר:

 "אבא שלי מת לתמיד

 או רק לזמן קצר?"

"לפעמים מוֹני" מאת יקירת העיר חולון המשוררת שלומית כהן אסיף

***

שבוע קשה הוא השבוע הזה שמתחיל ביום השואה, עובר דרך ימי הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה ומסתיים בפרץ של שמחה, מעט לא טבעי, בחגיגות העצמאות.

כל מי שגדל וחי בארץ הזאת מתכנס בימים אלה קצת אל תוך עצמו ואל תוך זיכרונותיו. גם אני, שנולדתי בשנה של מלחמה, מלחמת סיני, שבה ומהרהרת באלה שאינם, בחיים שנגדעו באיבם, תחילה במעגל המשפחתי, ואחר כך במעגל החברתי הקרוב ואחר כך זה הרחוק יותר, של המכרים והבנים של חברים. ומשם כבר נשאבים אל הסיפורים על מי שהיכרנו דרך הטלויזיה או העיתון, רק אחרי שהלכו מאיתנו והיגון עוטף וחודר והמחשבות מציפות על שהיה, על שיהיה, על מי שנדמה שנשכח ובעצם לא יכול להישכח…

במין מנגנון הישרדותי הכרחי הפך גם הקיץ האחרון למשהו שממרכז התודעה, שאך היתה המציאות שלנו, עובר למשהו העומד ברקע, כואב, מטריד, מתסכל. שלושה מבני העיר חולון נפלו ב'צוק איתן' וביום הזיכרון הזה משפחותיהם של בניה רובל, צפריר בר-אור וגל בסון היו, למגינת לבנו, לחלק ממשפחה שאיש אינו רוצה  להיות חלק ממנה – משפחת השכול.

כמי שכל השנה עוסקת ב'עיר הילדים' וכבר למעלה משני עשורים משתדלת ליצור עולם טוב יותר לילדים, לתת להם את המזון הרוחני והתשתית התרבותית והחינוכית שתאפשר להם לצמוח ולפרוח, מהדהדות בראשי ביום הזה מילות השיר: "והחשבון שאין לו סוף – חייב לחלוף, חייב לחלוף". מה אנו, בני האדם באשר הם, צריכים יותר מהשקט, מהשלווה, משמחת היצירה והעשייה?!

אנו כולנו, ואני מאמינה שגם שכנינו/אויבינו, ובמיוחד ההורים שבקרבנו, מה אנו רוצים יותר מלראות לראות את ילדינו ונכדינו – גדלים, מצליחים, מאושרים?!, מה יותר טבעי מזה?!

תמיד האמנתי שזה אפשרי, שהשלום חייב להגיע…

וכך אני נעה בימים הללו בין היגון והייאוש והתסכול שמא לא נזכה לראות את האור בקצה המנהרה, לאמונה החזקה והבסיסית הזו שאי אפשר לוותר על התקווה, שאסור להפסיק להאמין ולעשות, אולי פשוט כי אין ברירה. נמשיך ונשקיע בילדים, נראה להם ונלמד אותם מהו עולם של חשיבה, סקרנות, יצירה אנושית מעוררת הערכה והערצה, נאפשר להם להיות אנשים טובים יותר, נשתדל לעשות את החלק הקטן שלנו במעשה הגדול ונמשיך לקוות ש"אנחנו עוד נראה את הימים האחרים", שבוא יבואו.